גיטרות: יונתן פריג', קלידים ותכנותים: יוסי מור, גיטרה בס: אורי קלינמן, תופים: ניר בכר, זמרי ליווי: חננאל אדרי, נעמה לוי, סאונד: ערן פרדליק, תאורה: עמית פרימן. יעוץ אומנותי והפקה מוסיקלית: לואי להב.


היא מתבדחת על המטר חמישים ושלושה סנטמיטר שלה, משלימה עם מר גובהה, אבל הגובה הפיזי לא מנמיכה כשזה מגיע לתחום הביצוע, כאן היא מצליחה להרים את הרף גבוה יותר מהופעה להופעה, וככול שתתרחק מדימוי המיינסטרים סינגר – כן היא תוכל להרים את רף האיכות בעוד כמה סנטימטר.

שירי מיימון היא ללא ספק חומר גלם משובח, שליטשו אותו טוב טוב כדי לקבל יהלום מקומי, משהו בין ביונסה למריה קארי מהסוג המקומי ואפילו משהו מסלין דיון.
מורגש הניסיון להפוך אותה לכוכבת סול וריתם נ' בלוז על פי דפוסי מיינסטרים מאוד ברורים של הפקות אמריקניות.

אני מעריך שבשביל לואי להב המנהל האומנותי של הערב שירי היא אפילו מעין טסט קייס, לעשות ממנה מלודרמת קיטש אמריקנית תוצרת מקומית. אולי אפילו תחרות לריטה.
מיימון עברה בהצטיינות את סדנת כוכב נולד, והגיע לאירוויזיון, היא מאוד משופשפת היום, יש לה חמישה שישה להיטים גדולים. גם שירים קצביים, גם הבלדות,
היא יודעת להשתמש בקולה, לרדת, לעלות, לחלק אנרגיות. וגם מבחינת המניירות – אין הגזמות מיותרות. זזה טוב על הבמה.
פתחה ב"זה לא מה שהבטיחו לי" בהמשך הגיעו "שובי לרגע", "כמה פעמים", "תאהבי קצת את עצמך", "כשאת עצובה", "עד שתבין אותי", "שמן של חסד", "אהבה קטנה", "בוחרת בי", "לאן שלא תלכי", "כשהלכת", השקט שנשאר" בפינאלה. הבנות לידי, מעריצות נטו, יודעות את המילים יותר טוב משירי עצמה, שאגב סיפרה קוריוז איך שכחה טקסט באחת ההופעות שלה בחו"ל.

כאן יש בעיה. זמרת מצוינת, אבל שירי מימון באישיות הבימתית שלה קצת רזה. קטעי הקישור מתחנחנים, נשמעים סיפורים כאילו מצחיקים על חשבון עצמה. לפעמים הרגש רץ לפני הזמרת, מכסה את הטקסט. יש משהו קצת שטוח בניסיון לייצר סערה מלודרמטית מתמשכת. ובכל זאת, אם מחפשים זמרת מהוקצעת – שירי מיימון היא כבר ברמות של זמרות פופ ליגת על שדוהרת בעקבות ריטה. וההערכה: יש כאן עתיד. היא תגיע רחוק.

וידאו: קטעים מההופעה