חצוצרה ופסנתר. שניהם איטלקים. שניהם ענקים. תופים , בס? לא תודה. שניים שהיכולות שלהם, כל אחד לחוד ושניהם ביחד, הם הרכב ג'אז מפואר בפני עצמו.
שמחתי שהייתי בערב הזה. כי מתי בחיינו הלא ארוכים עוד נתפוס את אנריקו ראבה וסטפאנו בולאני עושים הצגה כזו. אני אומר הצגה, כי הם באו ליהנות. בג'אז – אתם יודעים – לא תמיד מרגישים שהנגנים באו ליהנות. אנריקו ראבה וסטפאנו בולאני היו צריכים איזה כוס יין משובח על הבמה.

הם ניגנו ודיסקסו בחצי איטלקית-חצי אנגלית וצחקו זה על חשבון זה והתאהבו מחדש זה בזה. יכול להיות שרק ענקים בשיעור קומתם עם ביטחון מטורף יכולים להרשות לעצמם לבוא לבלות.
והאמת, מבחינתי – אלה היו שעתיים של בילוי. מתי אפשר לומר על ג'אז דבר כזה? אבל לא סתם בילוי. בילוי ברמות שאפשר לקבל רק במפגש כזה. הם השתעשעו, אבל גם הקדישו לנו כמה דקות רציניות. כשראבה מנגן בלדה, הוא יכול להעלות בלי בעיה את צ'ט בייקר מהאוב.
שנאמר כמה מילים על ג'אז איטלקי? אין לי שום ספק שאיטליה היום היא מעצמת ג'אז. ראבה ובולאני הם דמויות מובילות במעצמה הזו כמו הפסנתרן אנריקו פיירנונזי, שהוא ענק ג'אז מכל בחינה. ראבה הוא בדרגת שגריר עולמי של הג'אז האיטלקי, עתיר ניסיון ופרסים מכל סוג, כוכב של פסטיבאלים. כמעט כנ"ל – בולאני – שבשנים האחרונות מריץ קריירת סולו מרתקת.
בולאני וראבה מנגנים יחד מתחיל 1990. בולאני יגיד על ראבה שהוא "המורה הרוחני" שלו. ראבה אמר על בולאני שהוא "אולי הפסנתרן הכי מברקי מאז ארט טאטום". בולאני ניגן ב- Easy Living של ראבה (הרכב חמישיה) הם הוציאו דיסק שנקרא Tati עם Paul Motian , ואחר-כך הם הקליטו דואט בלוגאנו בסוף 2006. האלבום שיצא ב-ECM נקרא The Third Man.
מה ששמענו במשכן הוא גם תוצאה של הדואט הזה, שני מאסטרים מאלתרים בטאץ' חם ומלודי, לוקחים לעצמם חופש נפלא, ושומרים על מסגרת אינטרקציה אינטימית משלהם. ואם מדברים על השפעות אז זה בטח צ'ט בייקר על ראבה, אבל אצל שניהם זו פתיחות לג'אז באשר הוא – גם לאנטוניו קרלוס ג'ובים (בלדות בעיקר), ענק הבוסה נובה הברזילאי. גם למסורת הג'אז האיטלקי. למוסיקה העכשווית שהם יוצרים. ראבה מתקרב כבר ל-70, והוא נמרץ, מלא חיים ומוציא את הצליל הלירי החם הזה שיש בו כל כך הרבה עומק. ואילו בולאני בנגינה המאוד אישית, באלתור איממפרסיוניסטי הוא עולם פסנתרני בפני עצמו. יחד הקומבינה הזו מגיע למקומות – ששייכים רק להם.
מדברים על ג'אז אירופאי כעל מוסיקה מאוד אינטרוספקטיבית, והשניים נוגעים גם בזה, אבל הערב הזה, הדואט הזה נהנה על ספונטניות והומור – שזה בעיקר תחום של בולאני שאוהב לקחת שיר (סנטדרט) וללכת איתו סולו רחוק מאוד. הפעם האמביציה הזו הסתדרה כמעט טלפתית עם ראבה בדינאמיות מופלאה – כששניהם ערים לדקויות – זה של זה.
וזה בדיוק היתרון של הדואט הזה שהוא מעניק לשניהם מקסימום חופש בנגינה משותפת, ועם זאת מגלה את יכולותיהם הוירטואוזיות בכל צליל ופראזה. בראביסימו.