אחרי שמאור כהן שר "שיר יום של חולין" של אילנית ב"עבודה עברית" –אנחנו כנראה בפני גל של שיבת זמרות השישים והשבעים. היכונו להתקמבקות של שולה חן.
שלפתי את אוסף האהבה של אילנית.
אילנית כבר קול שכבר נמצא בפנתיאון של הזמר העברי. ממרחק השנים – הביקורת מתרככת, כי תמיד הייתה תחושה שהיא ריחפה מעל המילים, שהיא יצקה לטקסטים סירופים ממותקים.
פתאום זה כבר איזשהו מימד נוסטלגי. קול מן העבר ששר "אהבתה של תרזה דמון" – ובלחן היפה כשלעצמו של נורית הירש איפשהו נעלמו משמעויות קצת יותר אישיות של המשוררת לאה גולדברג – מילים כ"אך לא זרח באשנבך האור/ עת בדידותי נגעה בבדידותך". הלחן כאילו חמק מהטקסט.
"כבר אחרי חצות" הרבה יותר מתאים לקלילות העממית של אילנית נשמע היום תמים כמו מאגדות שמספרים לילדים.
"אי שם" אחד השירים הבומבסטיים השנואים עלי מאז כיכב באירוויזיון.
"זמן שחלף" במקצב עממי ברזילאי – קליל, חולף לידך כמו רוח קלילה שאינה מותירה כמעט דבר.
"נחמה" – קלאסיקה. מהשירים שאילנית יכולה להשמיע לעד והיות גאה בו. גם הנחמה שעליה כתבה רחל שפירא, גם הלחן הנפלא של נורית הירש גם הביצוע היותר אקספרסיווי של אילנית.
"שיר של יום חולין" אחד הניסים שיצאו ממגירת הלחנים של יאיר רוזנבלום והגיעו עד למגירת השירים של רחל שפירא (או להיפך)אילנית הצליחה לתרגם את הרגישויות שבשיר . לחן של חסד, שיר אהבה מרגש.
"הכרתי פעם האיש" – על האיש שהרעיל את שלוותה. מסוג השירים שהמילים (רחל שפירא) שהלחן (קובי אשרת) לא יחקקו באותיות של זהב בספר השירים הישראלי.
"חיי וחייך" מזוהה עם בועז שרעבי. דודו ברק כתב שיר "על החיים", ואילנית שרה את זה בקיצביות מלאת חיים, מעניקה לשיר אופי עממי משהו. העיבוד של ב. אבינגהאוס שימר את השיר.
"חמסין של ניסן" (לאה גולדברג-שייקה פייקוב) ו"לאורך השדרה שאין בה איש" (יהודה עמיחי-שי פייקבוב) – מצטרפים באיכויותיהם ל"נחמה" ו"שיר של יום חולין" – דווקא במימד הנוסטלגי הזה שעליו דיברתי בפתיחה. השירה האמוציונאלית והכינורות המתשפכים. ואיפה יהודה עמיחי? והנה ה"ישראלית" הזו של אלבומה האחרון, אבל בלי להכריז על זה בראש חוצות. השיר נקרא "גן הסתיו" (דודו ברק-יאיר רוזנבלום) אולי מהפחות מוכרם של אילנית. שיר על חילופי העונות, על הזמן שמתקדם, בלי תובנות עמוקות, אבל הטון המתגעגע הזה, ה"ישראלי" שחי נופים באשר הם, כאילו האדמה הזו שקטה כל ימיה.
