מי אמר שכל העולם מוריד מוסיקה בצורה לא חוקית? במקרה שלנו, הישראלים, מתברר באופן מפתיע שלא כולם גונבים לאמנים שירים. עדיין יש כאן כמה אמנים שמוכרים. דוגמה: קובי אפללו שהגיע לאלבום זהב עם "בא מן השתיקה" (אן.אם.סי) נכון שאלבום זהב אצלנו זה רק על מכירות של למעלה מ- 20 אלף עותקים, אבל בימים שתעשיית המוסיקה נמצאת באחד המשברים העמוקים שלה, 20,000 בארץ זה הרבה מאוד. נכון שקובי אפללו מייצג קונצנזוס, אבל מתברר שגם הקונצנזוס אינו טועה, ואני מאמין שכאשר שמים כסף על דיסק – אז דורשים תמורה.
קובי אפללו הוא דוגמה לאמן שחברת המוסיקה נותנת בו את מבטחה לאורך כל הדרך – הוא האמן הראשון שהוחתם בחברת NMC-יונייטד על חוזה הכולל את כל האספקטים של קריירה בעולם של תוכן מודרני – הופעות, הפקת תכנים וניהול וכחלק ממהפך ניהול שעברה החברה בניהולה של פנינה אדרי.

אפללו אינו היחיד, שאן.אם.סי מנפנפת בו באלבום זהב. גם "שמע קולי" של מאיר בנאי הגיע למעמד הזה ואפילו חצה את קו ה-30,000, אהוד בנאי – "ממשיך לנסוע" (אלבום משולש) הגיע ל"פלטינה" (40,000 עותקים) וגם אריק ברמן "הראשון", עובדיה חממה – "שמיים וארץ" שהגיעו לזהב.
לדברי פנינה אדרי, מנכ"ל NMC- יונייטד: החברה גאה על ההישגים דווקא משום שאלבומים כיום ואלבומי בכורה בפרט, מתקשים להגיע לרף מכירות מרשים במצב העגום של המוסיקה העולמית בכלל והישראלית בפרט.
המסקנות? לצערי, אין כאן מסקנות, כלומר המסקנה האחת והיחידה היא שאשרי וטוב לזמר- זמרת-להקה שזיהו אותם כפוטנציאל והצליחו להפוך אותם להצלחה כזו – שעם ישראל ישלוף ארנקים וכרטיסי אשראי וישלם עבור המוסיקה שלהם. מתי מעט? בהחלט. אבל אמנות מצליחה, חייבים להודות, הייתה תמיד של מתי מעט, ואולי טוב שכך.
עוד מסקנה: יש המון מוכשרים חדשים ומבטיחים במוסיקה הישראלית, אבל הם לא יגיעו לא ל"כסף" ולא ל"זהב" מהסיבה הפשוטה שאין להם את הסטאר קוואליטי שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר כמו שיש לקובי אפללו, ובשביל סטאר קוואליטי לא חייבים להיות צביקה פיק.