באנציקלופדיות הוא מופיע לעיתים תחת המשבצת של Rock. ברור שמדובר באבחנה כללית. יש טענה שאומרת שאם טום ג'ונס היה מקליט שירים יותר אפטמפו רוקנרוליים – הוא היה הופך מתחרה רציני מאוד לאלביס. בפועל הוא התחרה על הקהל של אנגלברט הומפרדינק, שזה יותר מה שנקרא MOR – מידל אופ דה רוד, והיום פופ "אדאלט קונטמפוררי".
אצלי ג'ונס יושב חזק על איזה זיכרון מהשישים-שבעים, משהו באזור של מה שנקרא "הפלישה הבריטית", לאמריקה. הוא וולשי במוצאו, יליד 1940, (בשמו המקורי תומאס ג'ון וודוורד) נגע כמעט בכל ז'אנר – פופ, רוק, מיויסקלס, קאונטרי ועד דאנס וטכנו. למעשה, סגנונו נבע מקולו – בריטון צרדרד וחסון, גרון עמוק עוצמתי – כמעט ללא ניואנסים. ג'ונס תמיד העדיף ביצועים ספקטקולאריים דרמטיים על פני אינטרפרטציה. על הבמה – ג'ונס מכר דימוי סקסי לא מעודן בחולצה לא מכופתרת או בטוקסידו – וקנה לעצמו עדות מעריצות, מהסוג שמשליכות תחתונים על הבמה. ג'ונס דילג על טרנדים, הצליח לרכוש מעריצים חדשים.
זה האוסף הכי ממצה של ג'ונס. קחו שני להיטים שחורים כמו Delilah ו- She's a Lady. אבל גם Kiss של פרינס ו- What's New Pussycat? וגם – It's Not Unusual (מקום ראשון בבריטניה מרץ 1965) ו – Love Me Tonight שמזוהים כל כך עם טום ג'ונס. ומה עם – Green, Green Grass of Home (מקום ראשון בריטניה – דצמבר 1966) בעל האופי הקאונטרי. ווהסלואו המפיל I'm Coming Home והפופ המלודי המקפיץ – Help Yourself. (להיט עניק) וגם הדרמה של I Who Have Nothing. דבר אחד אי אפשר היה לקחת מטום ג'ונס – את קולו. אחד ויחיד, ונדמה לי גם אינו ניתן לחיקוי. האם קולו של ג'ונס ממשיך להיות אטרקטיבי ב-2008 כמו שהוא שהיה בשישים? למי שאוהב את קולו החזק – ייהנה מהרימסטרינג של כל הלהיטים. קול כזה אינו יכול "להתיישן". לאיזה שיר יש לי עדיין חולשה אחרי כל השנים האלו? – Daughter of Darkness. יופי של שיר. יופי של אוסף למי שהאדון ג'ונס עדיין מעורר אצלו לחלוחית של געגועים.

טום ג'ונס – Delilah

It's Not Unusual