השיר נכתב ע”י דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה, לזכר 11 בני קיבוצה שנהרגו במהלך מלחמת יום כיפור, והוא מבטא הלם רב וחוסר יכולת לעכל את גודל האובדן בישוב קטן, שבן לילה כמעט וחרב עליו עולמו. כמה מרה ואירונית המשוררת בהדגישה את החֶסֶר העצום שפקד את קיבוצה, בהחסרתו מה”ארץ הטובה” (ועוד איזו ‘טובה’) על שבעת המינים בהם השתבחה.
השיר מזוהה כאחד מסמליו של יום הזיכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה. אקטואליותו מתחדשת תמיד. כמה השיר תואם את אסון עוטף עזה. המילים נוגעות שוב במשמעותן הכואבת מנשוא בלחן העצוב של חיים ברקני , המרטיט והמדויק, שהוא חודר ישירות להיכן שצריך בזכות המבצעת –האחת והיחידה. שלו – חווה אלברשטיין. השיר הזה לבוש לפי מידותיה – בהבעה, בטון, מזוהה איתה לעד. היא ששלחה אותו אל הנצח הישראלי.
מעניין: בשיר אין מראות משדה הקרב וגם לא סיפורי גבורה, אין תיאורי קרבות ונפילת חללים. אפילו המלחמה עצמה אינה ממש מוזכרת בו, לא שומעים את קולות המלחמה והדיה, ולמרות זאת ברור היא קיימת בין השורות, גם בעצבות אינסופית של כאב ואובדן, בתהום שלעולם לא תתמלא מחדש, אבל גם איזשהו אור בקצה מנהרת האובדן שהוא אור אירוני, המובע בשאלה – ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב.
תפקיד החיטה – תמצית החיים והקיום – להוות סמל לכך שהעולם מוסיף ומתקיים, ושההמשכיות חזקה מכל. העמק עצמו, הקיבוץ והבית הם עוגנים להמשך, ואיתם השדות, השמש, העיט והחיטה, שהופיעו, מופיעים ויופיעו בחזרתיות אינסופית.
זו דרכו של עולם. למרות הכל – הסביבה הקיבוצית על הטבע ושגרת חייה תתעורר, וככל הנראה השלווה הפסטורלית שוב תשוב, כמו עונות השנה המתחלפות, למרות ש“אתם אינכם ולא תוכלו לשוב”. “כל מה שהיה אולי יהיה לעד” כביטוי לחזרתיות מול אותה פעם אחת יחידה ואיומה. החיטה תמיד תהיה שם, בדיוק במועד ובזמן הנכון שנקבע לה. היא שמסמלת את המשך החיים בשגרת הצמיחה החוזרת בטבע.
