הפסקה קצרה לפרסומות וחוזרים, מבשר צביקה. תחזרו, אני מלמל לעצמי לפעמים. אני לא. למה-מה? יש סיבה?. ישראל בר און? אוכל להסתדר בלעדיו, למרות שבר און כזה עוד לא היה בכוכב נולד. אבל לא ממש כזה זמר שיצליח להעביר אותי עד הפרסומות. יש גבול לכל תעלול.
ככה: השנה בפעם הראשונה, אני חי בשלום בלי כוכב נולד. שום דבר לא דחוף. תשאלו את מרגול. היא לא תשבור רגל בשביל שום מועמד.
בין לחיצה לזפזוף אהבתי את הרצינות והנחישות של עוז צ'וחובוי. עם הפרצוף המודאג שלו הוא יכול היה להגיע למשהו. יש משהו אחר בחיספוס של אביב משולם.  עדי אבישי – מאמי, אבל פתאום יש תחושה של מתקתקות יתר, אחרי כל השאנטיות שהיא הביאה מהודו.

 מתן קאופמן – כמה אפשר קול ערב וחן טבעי. הבנו. מה טוב ומה נעים. יותר מדי נעים. תאיר גמליאל – גם צדי צרפתי בעל האוריינטציה התיאטלית הבין שהיא קצת מנייריסטית. בירגיטה וכסלר – בלונדה, סקס אפיל, בסדר, אבל לא זמרת שאני מחפש את הקלטה שלה לשמוע בבית, אפילו כשהיא עושה דואט עם מעיין חג'בי, שגם בשבילה אני לא מוכן לשבור רגל. כרמל אקמן? – ואלה. יש כאן זמרת. סוף סוף זמרת. אבל רק זמרת. לא מעבר, לא משהו שיעלה לחץ דם, שיאיץ דפיקות לב. שיגרום להזמין טיפול נמרץ.
"כוכב נולד" מנסה להתחדש, מנסה. תכנים (שיר הילדים) ואורחים (קלפטר) לא ממש יחוללו משהו. אלה צימוקים בעוגה שקצת מתחילה להעלות עובש. ללא הכוכבים הנולדים הגדולים באמת –העסק ימשיך לדשדש. כתוכנית מיינסטרים היא זקוקה לנינטיות, למיימוניות ולמארינות. בלעדיהן – זוהי עוד תוכנית ועוד תוכנית, עוד פעם הקווים פתוחים ועוד הדחה ועוד צ'פחה של צביקה ועוד חולצה נוצצת של צביקה פיק.