בלבוש האפרו משהו הביזארי הזה, עומר סוסה, יליד קובה, מנסה משהו לא פחות ביזארי בשילוב של אפרוקובני-ג'אז-לטין-וורלד מיוסיק. סוסה הוא אשף העיבודים והפיוז'נים – פותח את המוסיקה האפרו קובנית לאפיקים חדשים. רוב המופע הוא אמנם עם הפנים לפסנתר והגב לקהל, אבל לא שוכח לקום ולעודד את הקהל.
ה"צבעוניות" המוסיקלית מגיע לממלכת ההקשה של מארק גילמור, צמות דרדלוק מפה ועד להודעה חדשה, בנדנה ומשקפי שמש ששווים איור קריקטורי, שכוללת מכל הבא ליד מברזיל, אפריקה וקובה, ראש שמדבר עם סוסה בשפה הרב-מוסיקאלית שלו ובאוריינטציה של מקצבים קאריביים ואפקטים אלקטרוניים
לא יודע למה לא התלהבתי הפעם כמו בפעם הקודמת שלו כאן. כנראה שרף הציפיות עלה לשחקים. התחושה היא שסוסה היום יותר בגרוב של קשר עם הקהל מאשר ביצירתיות מחדשת. ממלחין-יוצר-פסנתרן כמוהו הייתי דורש קצת יותר. מה שיפה אצלו עדיין זה החופש שהוא לוקח בחיבור הזה בין אתניות למוסיקה עכשווית, תקראו לזה חיבור בין פולק כפרי לג'אז אורבני. החצוצרה של יו קראוס הוסיפה אלמנטים עשנים של אווירה, צ'לדו תומאס בבס הפתיע בצלילים לא שגרתיים, כמו גרגור מים. וממכונות הסאונד בקעו קולות "אתניים" שהוסיפו צבע. סך הכל, מיוחד, מעניין, צבעוני – אבל כמו שאמרתי חסרו יצירות יותר מפרות, וגם כמופע גרוב שאמור לסחוף, הייתה תחושה שסוסה קצת הוריד רגל מהדוושה. שהנהר אצלו לא שוצף-גועש כמו פעם. האם הוא תרכז יותר בג'אז? יש בזה משהו, אבל בשורה הקובעת – זה לא עניין של סגנון.
עומר סוסה – פסנתר, פנדר, יו קראוס – חצוצרה, צ'ילדו תומאס – גיטרה בס, מרק גילמור – תופים
.
