לשמוע את ריטה ורמי שרים בדואט את "ברית עולם" של אהוד מנור ומתי כספי. למי שמחפש מומנטים אירוניים כאלה. טורי רכילות הרי לא מחפשים שירים. הם מחפשים את הזמרים.
ההקלטה היא מה – 4 במרץ 1987 – ערב שערכה מחלקת תרבות ובידור של גלי צה"ל בהפקת מולי שפירא לציון שנת היובל של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. קולות גבוהים וצעירים שרים – "אוהב אותך הלילה … עד כאב". וריטה: "רוצה אותך לזכור/ ולשמור/ עד ימי הסוף/ עד שנחלוף ותגווע הלמות התוף"
וצליל התזמורת הגדולה שעושה מזה דרמה ענקית. ריגושים מדיסק ששלפתי כמעט באקראי מערימת ישנים.
עופרה חזה שרה ברגש רב "דמעות של מלאכים" של דן מינסטר ויוני רכטר בעיבוד שמיימי של רפי קדישזון. וגם כאן מבצבצת אירוניה. "כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר"… דמעות.
"חלב ודבש" שרים "השמלה הסגולה" של חיים חפר וסאשה ארגוב בעיבוד ירוסלב יעקובוביץ' . לזמזם ולהתענג. החיבור לתזמורת מעניק יופי מיוחד.
וכמה מעודן נפתח "הליכה לקיסריה" (חנה סנש-דוד זהבי) בעיבוד אלדד שרים עם "הכל עובר חביבי", וגם כאן מול עוצמת התזמורת – ביצוע מעודן. רבקה זוהר – בביצוע הרבה יותר נינוח (לעומת המקורי), רגוע ובוגר ל"על כפיו יביא". אגדה יפה של יורם טהרלב ללחן של יאיר רוזנבלום על נגר אחד, נטול עבודה ופרנסה, כבר שנתיים שהוא בלי עבודה, אבל יש לו חלום אחד – לבנות כיסא לאליהו הנביא. זה הסיפור. כל השאר – המנגינה והקול המפעים. וגם התזמור רחב הלב הזה.
והנה אחד הביצועים הרגישים והמרגשים ביותר ששמעתי ל"ואולי" של רחל ויהודה שרת בעיבודו של עמיקם קימלמן. הזמר – חיים משה. איזה קול פעמונים ששר "ממרומי עגלה עמוסת אלומות לא נתתי קולי בשיר" משה שר כאלו חש את הכאב האמיתי של כותבת השיר – "כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום". והתזמורת נמצאת שם על קצות האצבעות, לא גונבת ממנו. לקחת לאי בודד.
אילנית שרה את השיר שבלעדיו היא איננה אילנית – "נחמה" של רחל שפירא ונורית הירש בעיבודו של משה זורמן "זה בזו נביט/ ונתמה שנית/ אם ראינו נכונה/לפעמים אני/ לפעמים אתה/ כה זקוקים לנחמה". וגם כאן מתרחש הנס בביצוע שמדגיש בדיוק את מה שרחל שפירא חשה ועימה – נורית הירש. פעם שמעתי את הביטוי "ארץ ישראל היפה". תחזיקו אותי חזק. אבל זה זה.
ואין ארץ ישראל בלא "בפרדס ליד השוקת", גם כאן נמצאת נורית הירש על הלחן למילותיו של יורם טהרלב. העיבוד הוא של בני נגרי והקול הוא של יהורם גאון. מחיאות הכפיים הקצובות – של הקהל. משהו על תום הנעורים, ועוד פסיעה לחיפוש אהבת חייו.
היום שרים את "כלניות" בעיבוד לבוסה נובה", והנה חוזרים לדבר האמיתי או למלכה האמיתית – שושנה דמארי. ועם העיבוד השופע והמחבק הזה לתזמורת הגדולה של משה וילנסקי – הכלניות של שושנה לוהטות באדום שלהן.
נוסטלגיה? בטח. בטח. בטח. כמה טוב שיש נוסטלגיה. להתאהב בה. להמליך אותה כל פעם מחדש. מה היינו עושים בלעדיה.
