בעברית

רות דולורס וייס

אנובה רוקרדס
4/5

מילים ולחנים: רות דולורס וייס, פרט ל"משירי ארץ אהבתי" (לאה גולדברג/דפנה אילת) ו"היה נא טוב אלי" (רחל – סאשה ארגוב) עיבודים: רות דולורס וייס, יהוא ירון, אופיר ונדר.

כששמעתי את הביצוע שלה ל"משירי ארץ אהבתי" (לאה גולדברג-דפנה אילת) בנסיעה במכונית, קיוויתי שבסוף השיר, יגידו את שמה של הזמרת. ואמרו.
מה חשבתי באותן שניות? נפעמתי  קודם כל מההתערטלות הרגשית הזו. מעולם לא שמעתי  אינטרפרטציה שבה הזמרת מטביעה את כל יגונה הטראגי בשיר. נסחפתי כי מעולם לא שמעתי ביצוע חושפני כל כך. היה בזה חידוש והעזה. ולמרות ההתרגשות – הרגשתי צורך לחזור לביצוע של חוה אלברשטיין, לשמוע את זה בלי הכובד הדרמטי המעיק משהו. (השוואת השירים בדגימות הסאונד למטה)

בשלב הבא – עברתי לאלבום השלם של רות דולורס, שכולו – פרט ל"משירי ארץ אהבתי" ו"היה נא טוב אלי" – מילים ולחנים שלה. האלבום נקרא "בעברית",  שם מוזר משהו, אלא אם כן זוהי הבהרה – שהאלבום הוא אכן מושר בעברית, לעומת אלבומה באנגלית. זהו אלבום של משוררת שמנסה לשיר את שיריה.
"גיליתי שמש/ גיליתי שמש מחדש/ הצל שמוטל ממני והלאה/ על ציפורני חתול וסביונים בעשב/ על מרצפות אספלט, עפר בדרך/ המקום שלי תחת השמש/ בכל מקום שבו אהיה". ובשיר הבא "באר שבע", עיבוד יפה לכלי מיתר ולכלי הקשה (מעין קלאסי אוריינטאלי) נוסעת רות לעיר "תחת הילה אדומה" עם קוצים וציפורי טרף ש"חוט של רעב קושר אותם לאדמה". ו"נחשול של דופק והזיות שקופות" דמיונה הקודח. אגב שמש, זהו כמעט מוטיב געגוע בדיסק. היא שרה על "צמא של קיץ/ ערב כאור יום/ כפות רגליים יחפות"…
הטון – אותו טון ששמעתי ב"משירי ארץ אהבתי", משהו מאוד דרמטי בביצועים. אפילו אובססיבי, כמו אחוזת דיבוק בשירה הזו, שמשדרת תחושות כאב הגובלות בדיכאון. אם אינך מתחבר לסחף הרגשי שלה, רוב הסיכויים שתישאר מחוץ לדולורס וייס, גם משום שהטקסטים לא ממש מגלים ידידות: "אור הירח מתמלא מתחסר/ לא מגיע במקום הדק הזה בין הכפות/אבל קוצב אותו בגאות ושפל של הדם". עכשיו אתם מבינים למה בלתי ניתן לזמזם את זה.
ובשיר "אשקלון" (דולורס נמשכת לדרום שטוף השמש) יש לה שורה שאומרת: "קיקיון ושיטה מלחשים מזימה עתיקה מהם" איזה יופי. מה אשקלון עושה פה?

בשיר אהבה שנקרא "שיר אהבה" שכורך אותה ואת האדמה – "שתינו חומר של אהבה", הבית השני כבר כתוב בשפה פיוטית עמוקה. ולי זה נשמע בלתי הומוגני.
הנה משהו פיוטי אבל יפה בפשטותו: "משהו יבוא/ משהו יבוא מן האין/ יראה מה שאינו עדיין/ מן השקט הזה/ שבור יגע/ מן השקט הזה/ כבר מתגעגע/ מן השקט הזה שאינו פיכח ואינו הוזה" רות דולורס שרה את זה תחילה באינטימיות נוגה, פסנתר ובס, אבל אז מגיעה סערת החושים הדרמטית. אבל ב"שיר נחמה" היא מנסה להתכנס לתוך עצמה. צליל הפלוגלהורן מוסיף קו אווירה נוגע ומגיע. "חוזרת ונשנית ונולדת/ תמיד יש חירות חדשה".. היא שרה ומסיימת בקצביות של אור בקצה המנהרה.
עוד קאבר ל"היה נא טוב אלי" (רחל – סאשה ארגוב) המוכר מנורית גלרון. בקונטרבס – יהוא ירון. גם כאן כמו ב"משירי ארץ אהבתי" – תהומות היגון. בעצמותיה. קצר וקורע נפש.
לשמוע את רות דולורס וייס זה לנסות לגעת בעולמה אם לא לחדור אליו, ובדרגה גבוהה יותר – להגיע ולהתחבר. המשימה לא פשוטה, אפילו תובענית, כי היא נמצאת עמוק בתוך היגון והכאב שלה, והטון הדרמטי נשמע כמעט אחיד לאורך הדיסק. משקיעה את כל יישותה ונשמתה. מצד שני – קשה להתעלם. היא אחת ויחידה, מהסוג שאתה אינך מסוגל להתעלם.

נ.ב. אני קורא שרות דולרס וייס היא יוצרת ישראלית שבשנתיים האחרונות מתגוררת באוסטין טקסס, מגיחה לעיתים לביקור והופעות בארץ. הופעותיה קיבצו עדת מעריצים, שהולכת וגדלה ממופע למופע. אלבום הבכורה שלה באנגלית Come See (Raw Versions) יצא ב-2004 (בארץ בחברת MCI)

Ruth Dolores

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות