אמנים אורחים: קוקי סוסה, לואיס בורחס, מיטל טרבלסי, מריסה, ליאורה סימון. ניהול אומנותי ופסנתר: ספטוקו גוסטאבו. גיטרה: ג'וליאנו ג'ורג', בס: ג'נוני קרלוס. כלי הקשה: לובו רובן.

נתחיל מהסוף: קרה שם, על הבמה של היכל התרבות משהו שאינו זכור לי מכל השנים שאני רואה הופעות. קהל עומד על רגליו מוחא כפיים עשר דקות, זו אינה הגזמה, אולי יותר מעשר, וגברת מרסדס סוסה אינה שבה אפילו לרבע הדרן.

בשלב מסוים מעלים את האורות באולם ושולחים שלושה אנשי ביטחון להתייצב על הבמה כמו כדי להודיע לכל ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: רבותי העסק הסתיים. אתם מוזמנים לעזוב. לא רק שאיש מההפקה לא התייצב להסביר מדוע סוסה אינה חוזרת להדרן, גם במערכת הרמקולים לא שמעת מילה של הסבר, שלא לדבר על התנצלות. האם גברת מרצדס סוסה ידעה איזו עוגמת נפש היא גרמה לקהל?

ואני אומר את זה על רקע האהבה הגדולה שהוא העניק לה במהלך הערב, שהתפצל לשני חלקים וכלל המון אורחים, ביניהם שתי זמרות ישראליות, זמרת ברזילאית, זמר ארגנטינאי, נגן אקורדיון. אין לי מושג אם זה סוג של מחוות, אבל אני הייתי מעדיף אותה בלי המחוות ויותר ממוקדת בעצמה, לכל היותר עם נגן אקורדיון בורחס לואיס (Borges Luis) ועם אחיינה הזמר סוסה קוקי (Sosa Coqui) איכשהו בוסה נובה נוסח ז'ובים עם הזמרת מריסה,  אבל לא דואטים, במיוחד בחצי עברית חצי ספרדית (מיטל טרבלסי, ליאורה סימון) שיותר מאשר מוסיפים – לעיתים גורעים. יש כאן מחוות יפות, אבל באתי לשמוע מרסדס סוסה לא מיני קומבינות עם זמרות מקומיות.

לא ספרתי כמה פעמים הייתי בהופעות של סוסה. היא עדיין סוסה הגדולה, מסוג הזמרות הנדירות שמרגע שהיא מתיישבת לשיר אתה מתחבר גם בלי להבין מילה. הקול אולי קצת פחות, אבל הטון העמוק הזה מצליח עדיין להעביר את הכאב והיגון שבשירתה. את התחושה שמתחת למיתרי הגרון. לאמא-אדמה של המוסיקה הארגנטינאית יש אלט עמוק ומאוד חם, נגוע בעצבות שנובעת מתהומות של יגון, טונים שממשיכים להיות קשורים לאמת הפנימית שלה.ובאמת, במקום להבין משמעות של הטקסטים, אתה מקשיב לטון שמלווה את המילה, כלומר הטון האותנטי שנמצא בין הבטן ללב,

סוסה כבר נראית באה בימים, השנים עושות את שלהן, אבל היא עדיין הטרובדורית האמיתית של המוסיקה הדרום אמריקנית, זו שהמוסיקה העממית טבועה בגופה, בדמה, בנשמתה, זו שיודעת להתרומם מהאדמה לשמיים.

מרצדס סוסה – קטעים מההופעה בוידאו