ירון פישמן – שירה, גיטרה ויוקללי, תום קלנר – צ'לו ושירה, ניב הרמתי – מלודיקה, חליל ושירה, אמילי בנט – כינור, טל יעקובוביץ'-קוהן – קונטרבס, אורי נועז – תופים.
איורים: רות אלדג'י, איציק רנרט, שרי לוין, תמר הק, קרן מאי מטקלף, קארן בן סימון, ליאת מנדל, נועה רבינר, גלעד סופר, ירון פישמן, אלה פישמן, מירב שחם.
כשנכנסים "פנימה", כלומר למוסיקה, הסיפור הוא כבר פחות מבריק, אבל בחריגות דומה. מתחילים בצליל יוקיללי וממשיכים למסיבה פרטית וגחמתית של חבורת יוצרים מוכשרים שנהנים לשרבט ולתזמר. בולטת למשל שירה עילגת (כאילו מתרשלת בכוונה) בסגנון זמר הג'אז הישן של שנות השלושים-ארבעים, התרפקות על מוסיקה של הימים ההם.
חבורת אטומיק עובדת על תזמורים קלאסיים (מאז העיבוד של הביטלס ל"אלינור ריגבי", הפופ התאהב במודל הזה) שאמורים לשרת את הנאראטיב ההומוריסטי משהו. זה ללא ספק דיסק למוסיקאים, יותר מאשר אלבום למצעדים, בטח לא לתושבי ישראל המקשיבים לשירים בסלולאר. הזמרים אינם ממש זמרים, הם מספרים שמתאמצים לספר בשיר ("כשאת הולכת" מבוצע נורא בכוונה?) מנסים לגעת בפרודיה בחיוך אלגנטי. פישמן שכתב את רוב החומר, וחבורתו מגיעים באקספרימנט הזה לרחובות אירופה הקלאסית, פריז נמצאת על המפה שלהם.
הם נשמעים לעיתים כחבורת רחוב מוסיקלית חנונית המציעה את מרכולתה. השיר "ניקולאי" – על ההומלס-שיכור-דלפון הזרוק עם השקית הירוקה – שנשאר ככה מאז שהיא עזבה, הוא הסוג הזה של מוסיקה אירופאית בעל גוון צועני משהו שאינה תלויה בזמן. צליל האקרודיון בקטע האינסטרומנטלי טנגו קטן מדגיש את האופי האולד פאשני נוסטלגי של חבורת אטומיק. "סתיו" בסיום הוא הדוגמה המובהקת – סיפור אישי על בנאדם שאחרי כל השנים שחלפו עליו הוא מקונן על הזדקנתו ו"הצטמצמותו". וזוהי ממש הצדעת רטרו נוסטלגית בטון ובתזמור לזמר הפופ המסורתי של הארבעים בנוסח אל ג'ולסון. יש משהו מאוד ייחודי בהפקה של חבורת אטומיק, דווקא משום שהיא מתעקשת להישאר בתחום הפולקלוריסטי קרויוזי, שרוצה להיות גם קלאסי-נוסטלגי וגם מסוגנ-פרודי.
תגובה אחת
לא הבנתי כלום, לקנות או לא לקנות? מה ששמת נשמע יפה, יש עוד דוגמאות?