לזמרות יש תמיד יותר סיכוי לאוסף. גברים זמרים – כמעט לעולם לא. נשים שנות השישים-שבעים, יצגו מהפיכה. סינגר סונגרייטריות ששרו את עצמן.הן לא הוכתבו על-ידי גברים רדופי ממון.
שירים שקטים ומחניפים? בטח, בטח. ג’ניס איאן נמצאת כאן עם "אט סוונטין" ועם "ג’סי". ג’ון ארמטריידינג – "לאב אנד אפקשן". מריאן פיית’פול של "הבלדה של לוסי ג’ורדן" בהחלט הולמת את הקונספט. ג’ינס גופלין של "מי אנד בובי מקגי" – נו, שיהיה. ארתה פרנקלין – "ווק און ביי", אלקי ברוקס של "סאנשיין אפטר דה ריין" – בפירוש לא שייכות. מרגו גוריאן ב"סאנדיי מורנינג", דולי פרטון – עם "’ולין" – ג’ון באאז עם "דיאמונדס אנד דאסט", סאלי אולדפילד עם "מירורס" – שייכות. וגם מלאני עם "בראנד ניו דיי" ולאורה נירו עם "וודינג בל בלוז". ובשורה התחתונה. לא משהו מסעיר . אפשר היה – פחות באנאלי, יותר אטרקטיבי.
