כדי שיהיה יותר נוח, נשייך את דייב מתיוז (מוצאו דרום אפריקה, הקים את הלהקה בתחילת התשעים בוירג’יניה) לסגנון שנות השבעים, צליל פולק-רוקי מאוזן, מעובד היטב. זה זמר שבוער לו מבפנים, שמספר סיפור אמיתי. "בייבי, הפסיקי לבכות עכשיו, הרי שומדבר לא יישאר כאן, הכל צריך להתחיל ולהיגמר" הוא שר ב"איזשהו שטן" ויש לו שיר שנקרא "קברן". הוא פונה אליו באחד השירים היפים בדיסק שמתפתחים מהשקט למלודרמטי: "קברן, כאשר את כורה את קברי, תשתדל לא לחפור עמוק מדי, כדי שאוכל להרגיש את הגשם" מתיוס הוא זמר שקשה שלא להאמין לסרקזם שלו. השירים מלודיים, אבל לא להיטים. סינגר סונגרייטר מהסוג של ג’ים קרוצ’ה, משהו מניק דרייק. קול שמטפס ברגש לגבהים, גם בליוווי אקוסטית. אחרי האזנה שניה ושלישית, התאהבתי.
