מרץ ב13, 2006

עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדאס ועכבישי המאדים

זיגי מגיע אחרי האלבום  "האנקי דורי", של בואי שעסק באובססיה שלו לאמריקה ולגיבוריה. זיגי מבשר על סוף עידן האפטימיות של הסיקסטיז והמעבר לפסימיזם. זה הולך מהאפוקליפטיות של "5 שנים" ועד ל"התאבדות רוקנרול". למעשה, בואי מספיד כאן  את דת הרוקנ’רול כפי שהתעצבה

אנפלאגד 3

אוספי האנפלאגד של MTV מזמנים פה ושם קטעים נדירים. לשמוע את את ק.ד לאנג שרה CRYING זו דוגמא אחת. לשמוע את אלטון מאלתר על הפסנתר ושר עם הציבור את "בני והג’טס" זו דוגמא שניה. זה לא רק קטע שלא תמצאו

מועדון "זאפה" ת"א

גארט מנגן עם הפנים לנגנים שלו, אבל יודע מתי לסובב אותן לקהל. מי שבא לחפש את החיבור למסורת קולטריין, מצא אותו. מי שבא לשמוע ג’אז מודרני, לא התאכזב. קני גארט מתגלה כסקסופוניסט פתוח, חם, מתקשר מאוד.  יש לו  שפת נגינה משלו, "שפת הסטנדרט" שלו,

מועדון זאפה

 מרגע שאצבעותיו של רון קרטר מתחילות לפרוט סולו על הבס, המוסיקה רצה בכל מיני כיוונים, מאילתורי אווירה דרך הג’אז הלטיני, הסווינג והביבופ ועם חיוך, שעשוע והומור. קרטר אגדת ג’אז, עלה על הבמה בחליפה מהודרת, וניגן מוסיקה שרחוקה מלהיות מכופתרת. קרטר במצברוח טוב,

המשכן לאומנויות הבמה

הסקסופוניסט ארצ’י שפ (68) אוהב להניח את הכלי בצד ולשיר בלוזים. זה קרה הרבה במהלך ערב הפתיחה במשכן לאומנויות הבמה וגם כעבור יומיים בסינימטק עם הרביעייה שלו. שפ שר בלוז בטונים צרחניים.   הסקסופון יכול לחכות. תן לנשמה ללכת במקומו. אני מעדיף את

טוני אלן ורביעייתו במועדון זאפה ת"א

טוני אלן המתופף בן ה-65 מי שהמציא את סגנון האפרו ביט יחד עם פלה קוטה, חובט בתופים כמעט בלי להזיז את הגוף. המקלות כאילו נדבקות לתופים ולמצילתיים  בתנועות חסכוניות וחדות, והוא שוזר בקצב האפרו משפטים קצרים.   אלן פיתח טכניקה של תיפוף

הירומי בפסטיבל הג’אז באילת 2005

בקוקטייל שערכה עיריית אילת לקראת הפסטיבל, גיליתי בתוך ההמולה יפנית רזה, נמוכה  שקטה ונבוכה. החזיקה כוס ולא מצאה את עצמה. ניגשתי אליה. הצגתי את עצמי.   "זה אני שטלפן אלייך לניו-יורק", ואז עלתה בת שחוק לא קטנה על פניה. חשבתי מה

פסטיבל הג’אז באילת 2005

התמונה שלה בתוכניה קצת משקרת. נו, פעם כולנו היינו צעירים ויפים. היום הגברת ריבס, היא לפחות עשרים קילו יותר. עדיין יפה מאוד. מה שלא השתנה זה הקול, ההגשה, היכולת לשיר ג’אז בצורה כמעט מושלמת.  איך היא שרה. נו דאל מומנט.

תום הארל ודייב סמואלס בפסטיבל הג’אז באילת 2005

הוא ניגן בחצוצרה ובפלוגלהורן. שיער לבן תפוח ושופע, על חלקו נראים שרידיו של צבע. פניו ופיו התעוותו, עמידתו מוזרה ומגובנת. ואז, כשפיית החצוצרה פגשה את שפתיו, שמענו את הצליל ועצמנו עיניים. ובאמת, טוב משמע אוזניים. הארל הקיף עצמו בחבורה  צעירה של ארבעה נגנים שבאה

דייב סמואלס: קאריבי ברוטב ג’אז האמריקני

דייב סמואלס, נגן ויברפון ומרימבה, קרא להרכב שלו "פרוייקט הג’אז הקריבי". לא צריכים יותר מארבעה קטעים כדי להבין את פשר השם היומרני. סמואלס הפך את השידוך בין המקצבים האפרו-קריביים לג’אז מסורתי לכמעט סגנון ייחודי, והאנסמבל שלו המארח נגנים אחד-אחד נשמע

בפסטיבל הג’אז באילת

באילת הקיץ הזה רקדו הרבה, ולא לשכוח: מדובר בפסטיבל ג’אז. אבל כשבנות זאפ מאמה זזות על הבמה, אתה לא יכול להישאר תקוע בכיסאות הפלסטיק הלבנים.   מה שיפה בחמש נשות זאפ מאמה שהן עושות מוסיקה אתנית רב-לאומית, רב-לשונית ורב קצבית

סטיב טורה ואלפרדו דה לה פה עם מרקדו נגרו באילת

הקינוחים בפסטיבל היו לא פחות מענגים מהמנות הראשונות והעיקריות: סטיב טורה, טרומבוניסט-על, לקח משימה: לשחזר את המוסיקה של האב הרוחני שלו, ראסאן רולנד קירק, המוסיקאי שניגן בו זמנית על מספר כלי נשיפה. הוא מנגן את המוסיקה של רולנד כבר מ-1968.

מועדון זאפה ת"א

ג’וני גריפין – טנור סקסופון, קירק לייטסי – פסנתר, דאג סיידס – תופים, גלעד אברו – באס.   בקומוניקט תיארו את ג’וני גריפין  "הסקסופוניסט המהיר בעולם" גם  Tough Tenor – לפי התיאור הזה, אני בטוח שמישהו בקהל בזאפה חשב שהפסנתרן הקירח והסוער

פסטיבל ג’אז תל-אביב 2006, סינמטק תל-אביב

פיל וודס, מסיר מעיל וכובע קסקט שחור, מצמיד משאף לפיו (חולה אסטמה), מתנשף עמוקות, וכשנדמה שהאיש כבר לא יכול להוציא עוד צליל אחד מהאלט סקסופון, ממשיך הענק לנשוף בטון חם צבוע בצבע שאין מי שיכול לחקות אותו. וודס, מאחרוני דור הנפילים של

בלונד און בלונד

האלבום שהוקלט בין ינואר למרץ 1966 בנשוויל נחשב לאחד הטובים של דילן אם לא הטוב ביותר, אן כפי שדילן עצמו אמר עליו: "זה האלבום שבו התקרבתי הכי קרוב למוסיקה ששמעתי במחשבתי". רוב השירים נכתבו בחדרי מלון בתקופה שדילן היה בטור

ריבולבר

ג’ורג’ האריסון אמר על האלבום הזה שהוא דומה לקודם של הביטלס "ראבר סול", אבל הוא ללא ספק נחשב יותר הרפתקני ונועז מקודמו גם בתכנים (הפילוספיים) בגוון הפסיכודלי, בניצול הפנטסטי של טכנולוגיות האולפן דאז. הוא מיצה למעשה את כול מה שההסיקסטיז

ראמונס

הראמונס, להקת הפאנק הניו-יורקית , העידו כי האלבום הזה נוצר על רקע תחושות ניכור-בדידות-תיסכול עמוקות בשנים 70-75’. הראמונס חוזרים לרוק אנרגתי פשוט, כנגד רוחות הרוק האלטרנטיבי המתוחכם שנשבו באותן שנים (פינק פלוייד). שירים תמציתיים, מהירים. הראמונס ביטאו כאן את רוח ה-Punk.

לד זפלין 2

ג’ימי פייג’, ג’ימי פייג’ ועוד פעם ג’ימי פייג’. מה שהוא עשה באלבום הזה, ודווקא במובן הפשוט של הפקת  רוק. זהו אלבום הפריצה של לד זפלין, שהציג לעולם את הרוק הכבד. ההפקה של ג’ימי פייג’ התבססה על תופים מוקלטים עם מיקרופונים במרחק

פט סאונדס

אומרים שהביץ’ בוייז לא היו מגיעים ליצירה הזו ללא לחץ ההתמודדות היצירתית מול הביטלס.  זה אלבום של שירה בעיקר. בריאן וילסון, הביצ’בוי הכי דומיננטי יצר כאן פופ מקורי ב"ק" גדולה  ע"י חיבור אורגן וגיטרות, ויצר תמהיל אולטימטיבי. זה אלבום על אהבה,

אחרי הבהלה לזהב

האלבום הזה יוצא אחרי שיתופי הפעולה המוצלחים של יאנג במסגרת "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" ו"באפאלו ספרינגפילד". ב"איש הדרום" בלדת מחאה נוסח פיל אוצ’ס, הראה יאנג שהוא קשור בטבורו גם לשורשי הפולק. קולו הטנורי משדר אווירה קודרת משהו, והאלבום מתפתח שיר אחר

גשר מעל מים סוערים

אלבום שלא נעלם מרשימות הנמכרים ביותר במשך שנים. הוא יצא  אחרי "בוקאנדס" ופס קול הסרט "הבוגר". ללא ספק – מאסטרפיס. לפחות ארבעה שירים כאן הפכו הימנונים של התקופה וגם אחריה, בעיקר הבלדות. הסגנון – פולק רוק אקוסטי. האהובים עלי –  ,"המתאגרף",

טומי

"המי" הייתה להקה של ניגודים, של אינדיווידואליסטים, שיצרה את אופרת הרוק הראשונה בתולדות הפופ: סיפורו של  נער חירש-אילם-עיוור שמריץ להקה אל פסגת ההצלחה העולמית. רובה של האופרה נכתבה ע"י פיט טאונסנד, האיש שבקדמת הבמה (שנהג לנפץ גיטרות בסיום ההופעות).  אם לשבח את "טומי" – אז

לונדון קוראת

בין להקות הפאנק רוק של סוף השבעים – הקלאש והסקס פיסטלס –  שעשו  את המהפכה, הפיסטולס היו ניהליסטים עד אנרכיסטים, הקלאש הייתה להקת מחאה פוליטית במובן הפוזיטיבי של המילה, גם מיוחדת יותר מוסיקלית. היא הרחיבה את פורמט הרוק עם רגאיי,

מלון קולי אנד דה אינפיניט סדנס

מלהקות הרוק האלטרנטיביות של תחילת ה-90, הסמשינג פאמפקינס, היו מהיחידות שינקו מסצינת האנדגראונד ועיצבו תמהיל  שהורכב מפרוגרסיב רוק, הבי מטאל, רוק גותי ופסיכודליה. האלבום שמתפרש על כמעט שעתיים הוא מהיצירות היותר שאפתניות ומאתגרות שנולדו בעולם הרוק, 28 קטעים של ערב רב

הוולווט הקדימו את זמנם, גם בתקופה שמוסיקת הרוק החלה להיכנס לעידן הבגרות שלה. מבין להקות השישים, הוולווט, העיזו לחבר אנרגיית רוק, סאונד נועז ואוונגרד. השירים הציגו ריאליזם חברתי חדש ומיניות ביזארית. ה"וולווט" עם ניקו הוא הראשון והאולטימטיבי בין אלבומיהם, שופע סגנונות,

אאוטומטיק פור דה פיפל

R.E.M (נולדה ב-ATHENS ארה"ב 1980) מציינים המעבר לפוסט פאנק לפופ אלטרנטיבי, להקה שנשמעה תמיד מסורתית וגם מודרנית. האלבום הזה יוצא אחרי OUT OF TIME המתקתק,  ומפתיע בנימה הקודרת-מלנכולית שלו. השירים הם בעלי גוון פולקי עוסקים בהזדקנות ובמוות. להקה הקאלט המודרנית יוצאת פתאום עם

נולד לברוח

המאסטרפיס של ספרינגסטין ולהקת אי-בנד. אלבומו השלישי היה גם המושקע ביותר מכול בחינה. ל"נולד לברוח" יש צליל גדול – שכבות שכבות של גיטרות חשמליות, תופים רועמים, שירה חזקה וגם שירים גדולים, רומנטיזציה של חיי הרחוב בעיר הקטנה  של גיל העשרה,

אסטרל וויקס

כמעט שלושים ושמונה שנים אחרי, זה עדין אחד האלבומים היותר מפתיעים של ואן מוריסון, בזמנו מחלוצי הריתם נ’ בלוז הפאנקי באירלנד. בפעם הראשונה, קיבלנו סולו של מוריסון שחשף את הטווח הקולי שלו. המוסיקה – פופ פואטי, בהשפעות מוצאו, פולק קלטי

לד זפלין

הזפלינים נמצאים בתהליך עיצוב הסגנון המוסיקלי שלהם. זה אלבום בכורה שמשמעותו: הטמעת הדברים  שהביאו עימם בקונספט של הלהקה. למשל: מה שביא איתו ג’ימי פייג’ מ"ציפורי החצר". השילוב של  הגיטרה הלירית שלו וקולו המיילל של רוברט פלנט. עוד מאפיינים: הרוק האגרסיבי

בלו

מיטשל סיפרה  בראיון לרולינג סטון כי "בלו" הוא האלבום הכי חושפני שלה. אלה היו ימים בהם הרגישה נטולת מעצורים לחלוק תחושותיה העמוקים ביותר עם המאזינים. "הרגשתי שאין לי שום סודות להסתיר", אמרה. שימו לב לעטיפה הכהה. היא אומרת משהו על תחושות