מבטו ממראה צדדית במכונית. משקפיים מונחים על שולחן עץ פשוט מול חלון. ספסל, כסא שבור, סוס ומגפיים באמצע הטבע. צילומים מעטיפת האלבום. מאחורי התמונות הכפריות ישנם סיפורים. בואו ניכנס לתקליט. נצא למסע בשבילי סיפוריו הפתלתלים.
אני שומע את עמיר לב הפוך מהמקובל. בדרך כלל מתחילים בדיסק ומגיעים להופעה והנה, הפעם – הדיסק הגיע אחרי ששמעתי את לב בצוותא. כבר מכיר את רוב השירים. רישומים מזרם מחשבות + הקדרות הבסיסית.
הבדלים? לא משמעותיים. גם על הבמה אצלו – זה בעיקר המוסיקה. הטון, האווירה. מספר את סיפוריו בטון אחיד. אנפוף צרוד. ללא דרמה, ללא שינויים טונאלים. גם מוסיקלית במנגינות ובקצבים – עמיר לב שומר על מהלכים פשוטים. לפעמים, הצליל הוא יותר עיטור (אילוסטרציה) של הטקסט. לעיתים זוהי מנגינה שעומדת בפני עצמה כמו בשיר הפותח "נוסע וחוזר". יום אחד במשרדו של סוכן ביטוח. קרה שם משהו מסעיר. אבל כל הזמן חשב עליה. איך היא מחזיקה אותו סוער. איך יעשה שתאהב אותו יותר. מסעיר יותר מסוכן ביטוח שקיבל התקף לב.
"חולון" – עירי – מקבלת כמובן עדיפות ברשימה זו. חולון של עמיר לב היא זרם מחשבות לאחור. משהו שמחזיר אותו לדמויות של פעם. "אבל אף אחד לא נשאר בחולון". שיר שיותר מאשר מתגעגע לחולון מדבר על אכזריותו של הזמן ומה שהוא לבני אדם – כולל הדובר בשיר שמתבונן בעצמו במראה ורואה שיער לבן ועיניים עצובות.
מה בדיוק קורה ב"נמל תעופה", מגבירים קצב. 4 בבוקר בנמל התעופה. הייתכן שאני שומע עמיר לב דרמטי? אכן, כאן מתרחשת יותר מדרמה. סערת רגשות גדולה. "לועס את המסטיק שלא יראו שאני רועד, מזל שהכדור עובד". ו"המילים מתקיפות אותי". רוקנ'רול מתודלק. כולל סולו חשמלית שמגיע בסיום וזמר סעור רגשות.
מאיטים קצב. שיר שמתחיל ב"ראש הממשלה לא בא לאזכרה של הנופלים". ("בלפור 7") פולק סונג. גיטרה אקוסטית בודדת. מתחבר לניצולי השואה שיצאו להפגין על קיפוחם, למלחמות, לשמאלנים, הילדים של עזה ושל שדרות. אבל זה לא "שיר מחאה". עמיר לב מחפש את עצמו בתוך הכאוס.
"פארדייס" הוא סיפור בקצב מידטמפו מונטוני באווירה מסתורית. אישה מול הטלוויזיה בסלון. גבר עם נעלי התעמלות. ואנושקה הילדה. סיפור אירוני על פרדייס בקריות ועל אישה שמרגיעה את האנושקה שלה שאבא שלה יהודי… עמיר לב מספר בטונו המלנכולי. אין כאן דרמות. יש כאן עצב עמוק.
המלנכולי מגיע גם ל"קנטינה", על ערב סגור ומחניק למוזמנים מנקודת מבטו של מוזמן שמתבונן גם באיש האבטחה ("עבד של חברת שמירה") ובשוטפת הכלים. ועוד באותו טון עצוב ועגמומי: "ילדות בלי קץ בצהרי היום/ הכל חוזר כמו חלום/ צבוע באדום" – בלוז, צליל סלייד גיטאר. ןעמיר מציין שהפזמון של השיר ("מרסיי") נכתב בהשראת "אין קץ לילדות" של רמי פורטיס.
ב"כביש 1" מגיעים לשוק של רמלה לוד, מזהה מישהי שהופיעה בעיתונים. לב מפליא לתאר אותה: אישה ענייה, מנקה באקונומיקה בלי כפפות, היא לא יכולה להרשות לעצמה לעשות יוגה כשכואב הגב. והיא מתגעגעת. תאור מופלא של אישה שמייצגת מן הסתם נשים מקומיות שמגלמות טראומה. עמיר לב שר את זה בטון דרמטי מאופק, מותאם לקונטקסט, נוגה ונוגע. פולק-רוק שמשרטט בקווים אנושיים פשוטים סיפור של אישה. וככל שאני מקשיב – אני נרגש יותר.
ב"שני ברגים" – שירי איטי, בלוזי, עמיר לב שקוע בתיאור יחסים שהתקררו – "שוכבים ערים עם עיניים עצומות/ אי אפשר לדבר על כלום/ אי אפשר לשתוק/ מרגיע את עצמי נזכר ביום שנעלם/ נשיקות במעלית כמו פעם, עד שאני נרדם". ועוד סיפור על יחסים בקצב מהיר בלו-גראס כזה ב"מתרחק לאט"..
שירים בתנועה מניעים זרם מחשבות. הנסיעה ל – YMCA על שפת הכינרת ("אתמול החזקתי את עצמי רק בשביל הכסף/ ללמד מוזיקה כאלה ילדים קרוצים הכל")
את עמיר לב שומעים לא כדי לפזם, להתנועע, לבלות. אפשר לשיר איתו בצוותא, אבל זו אינה כוונת המשורר. נדמה לי שהוא שר בשביל שנקשיב, ובשביל להקשיב ללב צריכים להתיישב, לחבור לסיפור, לחספוס, לאווירה, לזרימת המחשבות. להסתגר איתו.
עמיר לב – הופעה בצוותא ת"א
