ניהול והפקה מוסיקלית: שלומי שבת, אמיתי וייספלד. פסנתר ומחשב: אמיתי וייספלד. קלידים: ערן כרמי. גיטרות: דוד אלגזי שמעון יחיא. תופים: ליאור לוי. כלי הקשה ודרבוקה: רוני דדון. כינור ובוזוקי: דוד אבו. בס: דני בושקביץ. חטיבת כלי מיתר: ניצן קאנטי, מאיה רומן, נועם חיימוביץ'-ויינשל, נועה איילי. זמרות ליווי: יעל ארז, אורית שלום.

לא בא לי לכתוב ביקורת רגילה. מי שמוציא כמה מאות שקלים (כרטיס זוגי, אוכל ושתיה, חנייה) בימי מיתון אלה על שלומי שבת – סימן הוא ששלומי שבת יחזיר לו את התמורה. לא מעניינת אותו ביקורת, כי מי שמוציא כמה מאות שקלים על שלומי שבת בחמישי בערב בהאנגר 11 מגיע כדי להגיד לעצמו ולבת זוגתו: הערב אנחנו מה-זה נפנק את עצמנו.

זה אומר מבחינתו של שלומי שבת: תן להם בכפיים. תן להם בלב. תן כל מה שחשקה נפשם. שלומי שבת הוא איש שבא לתת. שום מבקר לא ייקח ממנו את הנתינה הזו. איך אתה יכול להתווכח עם 14 נגנים על הבמה, זמרי ליווי ורקדנים. זה שאני לא הכי אוהב רקדנים שמפזזים בקלילות על-יד זמר סטאטי, זו מן הסתם בעיה פרטית. אתם זוכרים רקדנים מפזזים על-יד שלמה ארצי? – לא. אבל אצל יהורם גאון ראיתי רקדנים. מה קרה? הפסטיגל הגיע להופעות של זמרי המיינסטרים? מה זה נותן? איך הריקוד מתחבר לשלומי שבת? שהבמה לא תהיה ריקה?

והנה, אני תופס את עצמי חוזר לביקורת, והרי הבטחתי שהפעם לא תהיה ביקורת רגילה. ההרגל המשונה הזה. למה? למה? הקהל שילם  בשביל גוד טיים. למה לא לתת להם. שיהיו גם רקדנים. ושלומי הוא מלך מלכי הזמרים בלעשות גוד טיים.
ככה בשלהי המופע, כשמחסומי הסדרנים נפרצו ועל הכיסא שלי עלתה גברת נרגשת ומשולהבת לריקוד אגן-ירכיים,  שאל שלומי אם לא בא להם "שקט" אחד. כלומר איזה רגע רגוע בחאפלה. "לא!!!" צרחה האגן והירכיים. מה שקט? איזה שקט. שילמו בשביל השמח.

ובאמת, מי שלא ראה שמחה אצל שלומי שבת – לא ראה שמחה. "אמצע הדרך" בכל סגנון מהיווני, המזרחי ועד הדרום אמריקני. וכמובן כל הרפרטואר המקורי. שעתיים ומשהו של כל הלהיטים. והפעם הוא בדד על הבמה. מהדקה הראשונה ועד האחרונה. לא אורחים, לא חברים, לא פבלו. בדד. ז'קט, מסיר אותו. לא מעונב. התרגשות.
הצליח לו? אני לא סגור על זה. כלומר – ערב בידור סטייל חו"ל מושקע טיפ טופ, אבל באיזשהו מקום בכל ההמולה שלומי שבת האישי (יש דבר כזה), זמר בעל לב ונשמה שמרימים שולחנות בכל אירוע, קצת הלך לי לאיבוד. ואני אומר את הדברים, דווקא משום ששלומי בעיני הוא זמר נפלא שיכול להביא אותה יותר "קלאסי-שלומי" ופחות מועדון לילה המוני-שלומי.
תגידו: שוב פעם הביקורת הזו? מה אתה מדבר? דרישת הקהל קובעת. ושלומי בתוך עמו הוא יושב. צודקים. מאה אחוז צודקים. גם אני ישבתי בתוך עמי. האמת, לא תמיד הרגשתי שייך. האם זוהי ביקורת על הקהל? נלך על זה. מה יש? הוא מוגן מביקורת?

שלומי שבת בהאנגר 11