מסע של פעם בחיים כמסע עידוד לחיים באשר הם. אישית, לא מתחבר לשאנטיים האוטופיים האלה שאומרים "איזה כיף להפוך אדם מזאב רעב ללב אוהב שמתאהב ולא חושב". אבל ה"מסע" של דין דין את טל עם צעקת ה"יאהה" בפתיחה וה"ואללה" בהמשך היא מהסוג השמח שאתה בכ"ז נסחף איתו. לוקח לקצב הכי קליט, פריך ומרקיד – וכן, אפשר להגיד – כייפי.
מקצב הרגאיי כשהוא מצטרף למנגינה סבירה עושה את ההבדל בין סתם קצב לריתמוס מלהיב. האקזוטיקה הקאריביית של אברהם טל מפלפלת את זה עוד יותר, ומוציאה את השיר לחופים טרופיים מלאי שמש, שמחה ואווירה. מה היינו עושים בלי הראגות והרגאיים? מה טוב שיודעים להפוך את ההשפעות האלו לשמחה מקומית בזכות מעבדים ומפיקים מיומנים, אמנם לא אותנטית, אבל אבל בכל זאת שמחה מלהיב.
