מרץ ב18, 2009

יוסי בן-דוד יצר בשביל שרית חדד מלודרמת אהבה בכיינית כתובה הכי נדוש שאפשר. הוא הבטיח לה עולמות, עכשיו חרב עליה עולמה, כשעדיין האהבה שורפת והנשמה נודדת אליו. נו, כמה אפשר עם הרחמים העצמיים האלה? אין משהו יותר מקורי לשרית? המזל

"מולכת ברחובות זרים/ שיכורה מעצב/ בעיניים עצומות/ מתמסרת בקלות לנשימה המשותפת/ לבכי ולצחוק/ שמחליפים ביניהם/ כאילו היו החברים הכי טובים" עיבוד ג'אז צועני נוסח דג’נגו ריינהרדט האגדי נבחר לתאר יחסים בלשון סרקסטית. כרמי זיסאפל וערן ויץ מחייכים בדואט, , שורקים

מסע של פעם בחיים כמסע עידוד לחיים באשר הם. אישית, לא מתחבר לשאנטיים האוטופיים האלה שאומרים "איזה כיף להפוך אדם מזאב רעב ללב אוהב שמתאהב ולא חושב". אבל ה"מסע" של דין דין את טל עם צעקת ה"יאהה" בפתיחה וה"ואללה" בהמשך היא

פעם הייתי נוסע כמה שעות טובות כדי לשמוע זמר עברי מרוכז במתחמיה של ערד המדברית. ואז, 18ביולי 1995 קרה האסון במתחם ה"אתרוק". במופע החימום של טיפקס לפני שמשינה עלתה לבמה. הייתי עד לקטסטרופה. המונים פרצו פנימה, השער קרס וכולם דרסו

געגועים עושים מוסיקה, והאהבה הישנה ל"תרקוד" היא כמעט פנטזיה מתמשכת. כמו פעם, כמו תמיד. בשביל להגשים את הריטואל עם הקהל לא צריכים הסברים מדויקים על מהות צחוקם של הברושים בשיר. "תרקוד" שיצא בתחילת 1984 בהפקת לואי להב ובעיבודיו של רמי