הנעימה האפית הפותחת של "של "סינמה פרדיסו" (1988) של אניו מוריקונה מתווה קו תזמורתי סימפוני תחושתי טיפוסי לאוסף 21 פסי קול שערכו ניצן דגן ועוזי פרוייס, תזמורים שעוטפים את הסיפורים. בלתי ניתן למדוד מה מידת השפעתה של מוסיקה על רגש הצופה, אבל העובדה שאין כמעט סרט ללא פסקול אומרת שהמוסיקה היא פקטור משמעותי בסרט.

המוסיקה מ"רוחות של תשוקה" (1994)  של ג’יימס הורנר לירית ומעודנת אבל גם אפית, נעימת הנושא של "תקנות בית השיכר" (1999) מאת ראשל פורטמן גם היא לירית ומעוררת תחושת עצהו עמוקה, "סוויטת פורסט גאמפ" (מאת סילבסטרי) משמשת אילוסטרציה נוגה עד שמיימית לסיפור והיא מורכבת וארוכה יחסית לקטעים אחרים, "אחרון המוהיקנים" (1992) ממשיך את הקו המוסיקלי הזה המאפיים את ז'אנר פסי הקול לסרטים – מויסקת אווירה אפית שמתלווה לסיפור משםיעה עליו, אבל אינה מאפילה. גם "פילדלפיה" (1993) שהולחן ע"י של הווארד שור מתאפיינת בקו עיבוד רומנטי מלו-משתפך. כמעט רוב המנגינות הנעימות נשמעות פסקול מתמשך. חריגים: צליל גיטרה בודדת יפה במוסיקה מתוך "צייד הצבאים" (1978), הנושא מתוך "רשימות שינדלר" (1993) לג’ון ויליאמס מצמרר בביצוע של יצחק פרלמן , העיבוד היפה לואלס מ"הכי טוב שיש", ניחוח הג’אז הצרפתי בנגינת הגיטרות מתוך "מתוק ומרושע", המיסטיות הקלטית של "חיילים היינו" (2002) והעיבוד המאוד מיוחד למוסיקה של "נמר דרקון".  צליל המפוחית משכר החושים מתוך שיר הנושא של "קאובוי של חצות" מאת מלחין הסרטים המהולל ג'ון באר.

בתמונות מלמעלה: אניו מוריקונה ("סינמה פרדיסו") יצחק פרלמן ("רשימות שינדלר")