בן הנדלר: בס, חשמלית, אקוסטית, הקשה ומקלדות. גיא מר: שירה פטיפונים וסימפולים: ליאור רון – חצוצרה. אטרף משה אטרף – תופים.

לא פשוט להמציא את עצמך מחדש, להביא בשורה לאומה, להיות נביא המחאה התורן. הכל הרי כבר נאמר. גם הראפרים מתרוקנים מתחמושת. על מה לדבר? על זה שחצי כדור הארץ –  סוחרים בנשק (לא הגזמת, מר?) – בבקשה, שאירן מתחמשת בפצצה – יש, בחירות לכנסת – יש אבל פאסה, וגם קצת קוטר – הפכנו ממדינה לעסק, וגם "אדישות ואלימות – זאת המציאות".

 נו, והפואנטה? מה עם הפואנטה? – "אין מה להתלונן/רק תן לנגן עם הזמן מתמתן"… שזה משהו כמו: הכל חארה, אבל תן לעשות מה בראש שנהיה יותר ויותר קטן. עזוב אותך מהבלאגנים מחאה שמחאה. העיקר המוסיקה. ראפ קצבי קליל, גרובי, המילים עפות במהירות מסחררת, נבלעות, ובאמת מה הן חשובות. הטקסט נגמר למר מהר מאוד, 1:45 מאז פתיחת השיר, ואז נותנים לגרוב לעשת את שלו. עובר קליל, כלי נשיפה נכנסים לפעולה. לא לקחת לריאות.  גם גיא מר כבר לוקח את זה בקלילות הזו של "אין מה להתלונן, רק תן לי לנגן…"