היא פתחה עם Marlene on the Wall, ובהמשך הגיע Caramel.  שירים מעטים מהחדש Beauty And Crime . יודעת לרצות הקהל שבא בשביל הכי מוכרים. אנחנו בהופעה הנוספת של שש וחצי. קהל חם. בתשע וחצי סוזן וגה תעלה להופעה נוספת. את הקהל של שש וחצי זה לא מעניין, ובצדק. הוא ידרוש כמה שיותר הדרנים. בטח את Luka ואיך בלי Tom's Diner..
חיוורת פנים, לבושה שחור. כובע שהיא חובשת ומסירה תכופות. קול לא גדול, גיטריסט ובאסיסט שמוסיפים מימד עומק בעיבודים מעניינים. במיוחד הלופים של החשמלית. הגם שחסרו פה ושם תופים, השילוב של חשמלית וגיטרה בס יוצר קונטרסט יפה עם קולה של וגה. כמעט כיתת אמן בתורת העיבוד.
עברה עלינו שעה רגועה עד סולידית. סוזן רגועה נינוחה, מרגישה נוח במטר המרובע. פעם אחת, בשיר קצבי יותר ניסתה לחלץ מיקרופון מהסטנד (אני מדבר על ההופעה של שש וחצי) כדי לשחק אותה יותר אקשן, לא הלך קל. כשהצליחה – זכתה למחיאות כפיים של הקהל המה-זה מפרגן. גם קטעי הקישור בין השירים הגיעו מאותה אווירה רגועה ששררה בהופעה שלה.
פעם, בעבר הרחוק היה לזמרי הפולק האמריקניים הרבה דלק רוחני לשירי מחאה . סוזן וגה לא בקטע הזה. היא  באה לשיר סיפורים והרהורים מחורזים על רקע הנוף האנושי של ניו-יורק. הפואטיקה הרגישה על יחסים שבינו ובינה.
מוסיקלית, רוחות האופנה תמיד חלפו מעל ראשה של ווגה. היא לקחה משהו מבוב דילן, מליאונרד כהן ומלו ריד. גם הפעם הייתה תחושה, שהיא מנסה להביא משהו מאווירת בתי הקפה של הווליאג' של פעם בניו-יורק, אם כי המוסיקה של וגה נשמעת הרבה יותר מורכבת מאשר סגנון רוק-פולק פשוט. היא העדיפה להישאר בטריטוריה האקוסטית שלה. אין ספק שווגה מתרפקת על "פולק מיוסיק", גם הפעם אין מהפך, אם כי העיבודים לחשמלית ובאס שדרגו לה. לוגה תמיד חשוב היה  שהטקסטים יעברו, יותר מאשר עיבוד כזה או אחר. יש לה סגנון מיוחד מאוד שאינו פונה לקהל כוחני. הבעיה היא שוגה לא תמיד מצליחה לחשוף עצמה רגשית ברמת החשיפה של שיריה הפיוטיים.
עדיין זוהי האלגנטיות שלה שמחלצת אותה לחלוטין מסנטימנטליות יתר. במיוחד כשהיא לבד עם הגיטרה. היא נותנת לשירים שלה לנשום במסגרת המינימליסטית.  למרו "לוקה" ו"קאראמל", "טום דיינרס", "מרלן" ו"ליברפול" שהפכו להיטים, מתברר שהיא בפירוש אינה זמרת של להיטים.
הייתה לי תחושה שהמומנטום המיוחד המסתורי משהו שנוצר סביב הזמרת האינטלקטואלית הוא כבר היום קצת משב רוח נוסטלגי. הגיעו מאז זמרות כמו אלאניס מוריסט שריל קרו ואחרות והשאירו אותה קצת מאחור. יש תחושה שבהופעה וגה אינה מצליחה להעביר את המורכבות של שיריה, לחשוף עצמה ברמת חשיפה גבוהה.  מצד שני: מי שרצה לקבל את וגה בגודל טבעי  בכל מאפייניה היפים, קיבל את מבוקשו. לפי האווירה והתגובות בהיכל – היא יכולה לחזור לכאן בעוד כמה חודשים ולמלא שוב פעמיים את ההיכל.

Marlene on the Wall
When Heroes Go Down
Small Blue thing
Caramel
Gypsy
Frank & Ava
New York is a Woman
Pornographer’s Dream
Left of Center
Tombstone
The Queen & The Soldier
Never Be Your Maggie Mae
Some Journey
In Liverpool
Luka
Tom's Diner

סוזן וגה – מסיבת עיתונאים
סוזן וגה קטעים מההופעה