הייתי באייל גולן בהיכל התרבות. ראיתי אותו בקיסריה בדי.ווי.די. חסכתי פקקים. גם שירה בציבור שאיננה בדיוק הפעילות החביבה עלי.

בלי פקקים ושירה בציבור – הדי.ווי.די הזה בדולבי עושה את העבודה. רצוי מסך רחב, סט רמקולים טובים, לכו על זה. אין בעיה לחגוג עם עם ישראל – שלט ביד שמאל קילו פיצוחים ביד ימין. אם רוצים לרקוד – יש בעיה, זה לא רק שקשה להיפרד מהכורסה הנוחה, אלא שזוהי זירה אחרת של התרחשות: לא בתוך עמך אתה יושב. לרקוד בדד עם עצמך?

אייל גולן. מה לא נאמר. אז לא נאמר שנית. קיסריה מסמלת קונצנזוס.  גם על כך אין מה להוסיף.  העם החליט שהוא עם הגולן.

הגולן – ז'קט ספורטיבי, גם גופיה לבנה – מקיף עצמו תזמורת אוריינטאל קלאסי, עלי צ'לו ויולה ודרבוקה, מברך על המים שהוא שותה, מציג כדורגלנים ליגת על שהתמקמו בשורה הראשונה, ומספר על הנסיעה לאומן לקבל את ברכת הברסלב.

מצעד כל הלהיטים הגדולים, הגיספנים, העדי ליאונים, הליאור פרחים הנחמות והקליסקים,  היוסי בן דווידים והחנים ורמי לווים.. שימי תבורי אחד, זיקוקין לסיום. קיסריה רוקדת הרבה. תן להם בידיים, ברגליים, בציפורניים. רוצים – מקבלים.

אמרתי כבר בביקורות על הדיסקים של אייל, שאינני מאמין שהוא מאמין בטקסטים האלה,. נוסחת האושר-אכזבה-דמעות היא אפילו לא טלנובלה, כי אין בה סיפור. חרוז פה, חרוז שם, מה-זה-חשוב, כי מה שבעיקר קובע הוא מנעד יפהפה,  מנגינת הלב שעולה ומטפסת בסלסול אל מיתרי הקול ויוצאת בגוון כזה,  שהיא ראויה לכל גבב מילים – מ"צליל מיתר" ועד "מאוהב כל הלילה",  ומי שלא רוצה לחיות בתוך אשליה מתוקה, שלא ילך על זה.  נדמה לי שאף אחד בקיסריה לא הסתלק לפני הסוף.

 לא שירי הנפש המציקה, לא פיוטים מורכבים. הס ממחאה. הכי הרבה שיר נפלא שהוא מקדיש לגלעד שליט – "לנצח בני" שעוזי חיטמן הלחין למילים של נורית בת-שחר צפריר,  רמה אחת מעל לרוב השירים.

יד על הלב: עושה טוב לאנשים, הקול הזה, נעים זמירות, ידידותי למשתמש,  מלטף ומחבק. אייל גולן  בלי ג'סטה שלמה ארציית אחת לרפואה, מכניע את יושבי האמפיתיאטרון בקלות מפתיעה. למי שרוצה לראות את עצמו בתוך עמו וגם לפנק את עצמו בזמרו האהוב.