רוסקו בק – בס, ניהול מוסיקלי, ניל לארסן – קלידים, אוקרדיון, כלי נשיפה, בוב מצגר – גיטרה, גיטרת סטיל, חבייר מאס בנדורריה – גיטרות, רפאל גאיול – תופים וכלי הקשה, דינו סולדו – קלידים, סקסופון, כלי נשיפה, שרון רובינסון – שירה, האחיות ווב – שירה.

 

 

איש בן 75 עולה בריצה קלה על הבמה. כובע, חליפה, מצב רוח נפלא. שר את עצמו בלי פחד, בלי פוזה, חף ממניירה. מחייך לנגנים ולזמרות. אומר תודה יפה לקהל. אין היסטריה. הקהל מת עליו.

 

ב-19:45 היו באצטדיון 50,000 איש. מראה מרהיב. טוב בשביל לאונרד. מישהו כתב בציניות שאובדן החמישה מיליון דולר, אחרי שמנהלת העסקים שלו ברחה עם כספו הצית את לאונרד, עד שפרח מחדש, כפי שלא פרח בכל הקריירה שלו.

 

הבנות שמאחורי פוצחות ראשונות לפני שלאונרד שר את Dance Me ומוציא אותנו למסע של כמעט 3 וחצי שעות  עם המיטב שבמיטב של שיריו המולחנים. זוהי ללא ספק חגיגה של יצירת חיים. הכריזמה שהוא מקרין יש למעט מאוד זמרים. מדהים כמה ביטחון יש לכהן כשהוא על הבמה. יודע להביע הערכה אמיתית לכל מי שהגיע לשמוע אותו. מקרין ענווה. המחסומים בינו ובין נגניו וזמריו אינם קיימים. כששרון רובינסון שרה Boogie Street, כהן מעניק לה את הבמה. כובעו מונח על חזהו. פניו מביעים הערכה.

 

 15 שנה שהמשורר והזמר הקנדי לא הופיע על במות, והנה חמישים אלף שרים Dance Me To The End of Love לבוש חליפה שחורה, עניבה וכובע הדוד המיושן , להקה נהדרת לצידו שנותנת לו כל מה שהוא צריך כדי לפרוח בגדול.

שנה שנייה בדרכים, לא להאמין שהאיש, שמבוגר ממיק ג'אגר בתשע שנים, מדלג אל הבמה בקלילות כזו, כורע שוב ושוב על ברכיו ושר.

הפניה שלו לקהל חמה ואדיבה, ואתה לא יכול שלא להאמין לו. קשה לדבר על שיריו של כהן במונחים של להיטים, אבל המקבץ שהוא מציע הוא להיטים, הרבה להיטים. קול הבס-בריטון המיוחד, המהדהד, נהנה מלהקה יפהפייה, במיוחד הגיטריסט חבייר מאס שפורט נפלא פלמנקו ב – Who By Fire. לזמרות המלווות יש תפקיד משמעותי. שרון רובינסון  הותיקה. גם Webb sisters מייפות את ליאונרד בהרמוניות מצוינות.

ראיתי אותו פעמיים בעבר בארץ. נדמה לי שהפעם הוא נהנה יותר לשיר. מעניק עומק מחודש לשיריו. רגעי ההיילייטס רבים: "סוזן" נשמע טרי ורענן כמו לפני 40 שנה. השיר "המנון" (Anthem) רלוונטי היום לא פחות מהימים בהם היה רלוונטי, ואולי אף למעלה מזה. כנ"ל – The Future ו – First We Take Manhattan. יש תחושה שמגילו הגבוה, מניסיון החיים שלו, הוא מצליח להגיע לביצועים יותר אותנטיים מאי-פעם. 

 

אפשר להגיד די בקלות "ניצחון הנוסטלגיה", כי הרי הקהל הגיע בשביל השירים הותיקים שלו, אבל אחרי שלוש שעות, חמישה הדרנים, כהן מוכיח שזה אינו מופע התרפקות רגיל. גם כשהוא שר "סוזן" הישן, זו עדיין "סוזן" מרגשת. לרגעים נדמה שכהן מתייחס להופעה כאל דבר גדול ונשגב. לפעמים הייתה תחושה של כמעט תפילה. השירים הנפלאים – כולם שירי נצח, שירים שיש בהם כמעט כל מה שהוא מהות החיים – סקס, רוחניות, דת, כוח. שאלות של הקיום אנושי, שלאונרד כהן נמצא במסע תמידי להשיב עליהן.

עמוק יותר, מהפנט יותר, עדיין מקסים במסתוריותו. זהו קסם המסתורין שממשיך להעניק גם לשירים אורך חיים, שטוען אותם מחדש בעוצמות, מביא להם קהל חדש, מניע זמרים להקליט את שיריו.

כהן הוא מאותם איים בודדים בתוך ים של אריזות פלסטיק, מיתוגים ממוסחרים ושטחיות גואה, שמוכיח כי כולם רוצים להגיע לאיים בודדים כאלה. ענווה לא מזויפת, הטונים האמיתיים שלו מחלחלים היום יותר מבעבר. מופע שנזכור עוד הרבה שנים.

 

שירים

 

Dance Me To The End Of Love

The Future

Ain't No Cure For Love

Bird On A Wire

Everybody Knows

In My Secret Life

Who By Fire

Lover Lover

Waiting For A Miracle

Anthem

Tower Of Song

Suzanne

Sisters Of Mercy

The Gypsy's Wife

The Partisan

Boogie Street

Hallelujah

I'm Your Man

Take This Waltz

So Long Marianne

First We Take Manhattan

Famous Blue Raincoat

If It Be Your Will

Hey That's No Way To Say Goodbye

Closing Time

I Tried To Leave You

 

 

 

לאונרד כהן הוהפעה
לאונרד כהן ההופעה חלק ב'