אני קורא ביקורות מעורבות על מיוז החדש. "מיוז היא כבר לא עניין של מוסיקה, אנחנו עוסקים בגבהים. זה כמו להשאיר זרם סילוני באוויר. זה כמו מוסיקאים בחליפות חלל שמבחינתם – כל שיר שהוא נמוך יותר מהקוסמוס – לא ייכנס  העיבודים נשמעים יקרים יותר מאשר אוניות קרב." (אמאזון)
בטח הכוונה ל"ארה"ב של איראסיה" שנשמע הומאג' של ממש ל"קווין", במיוחד בהרמוניות הקוליות, בגיטרות הצרחניות, אבל גם בצלילי פסנתר מעודנים.
מיוז עושה מוסיקה עם יומרות לא קטנות. The Resistance הוא אלבום של תזמורים מפוארים, חיבורים למוסיקה קלאסית (שופן), יצירתיות פסואדו קלאסית – Exogenesis בשלושה חלקים. מבנים מורכבים. עברו הימים של להקת רוק פוסט משהו. "מיוז" היא תמונות בתערוכה מוסיקלית. Undisclosed Desires – "תשוקות נסתרות" נשמע רוק מתקדם של פעם. Guiding Light – קטע מלודרמטי רגשני-זעקתי בנוסח U2 פוגש את אלביס את הגיטרות של בריאן מיי מקווין. Uprising, הסינגל מהאלבום – אלקטרו פופ סוחף. מתאבן נהדר.
האלבום מגיע אחרי Black Holes and Revelations (פלטינה משולשת), מגה הצלחה (שתי הופעות סולד אאוט בוומבלי סטדיום). הוא הוקלט בצפון איטליה בהפקה מוסיקלית של הלהקה עצמה – ללא ספק היותר אמביציוזית מכל אלבומיה-יצירותיה עד כה, סאונד שפתח כמעט כל ערוץ מוסיקלי בפני הלהקה. המלים? אם המושג "מחאה" לא נשמע אנכרוניסטי – אז "מיוז" מראה עניין בלדבר על עוולות בחברה המודרנית, על עליה בלתי מרוסנת של ממשלות הפוגעות בחופש האישי.
הקומפוזיציה של הרוק-סימפוניה Exogenesis יכולה להישמע פומפוזית משהו. אבל אני נסער מהצליל. נראה שהלהקה מתה להתפתח לכיוונים חדשים. יש שיאשימוה ב … התפתחות יתר. שיאשימו – אפילו בצדק. עדיין – העזה מעניינת. אני נזהר מהגדרות, אבל מיוז של 2009 היא לא להקה אחת. היא פיצול בין קראפטוורק, לקווין, לג'נסיס ודרים ת'אטר שחבריה לקחו לעצמם חופש יצירתי ללא גבולות. שומע את זה סטריאופוני, ובלי להעמיד פני אנין אני אומר – ואללה.