מופע פסנתר משותף – הפסנתר מארח

קובי אפללו יונתן רזאל

אולם ירושלמי מרכז סוזן דלל.
5/5

שירים: בראהמס, יש בי אור, סך הכל, אהבה משוגעת, יגדל, כל העולם כולו, ים הרחמים, גם כי לך, וארשתיך לי, שיר לנשמה, חלומות אחרים, אשא עיני, והיא שעמדה, בא מן השתיקה. הדרן: בין הצלילים, כי מציון.

 

יש קלישאות שאתה מנסה בכל כוחך לא להשתמש בהן. ביטויים שחוקים, שכל שימוש נוסף שוחק אותם יותר. אבל אחרי ששמעתי מפגש הלבבות והקולות של אפללו את רזאל (תרצו – רזאל את אפללו) –  אני אומר יש אירועים ששווה לשלוף כמה ביטויים שחוקים לשימוש חוזר  כמו – טובות שתי הנשמות מן האחת. ועוד אחת:  יש מפגשים שבשבילם שווה לקיים אירוע כמו הפסנתר מארח.

הייתי יכול ליפול למלכודת הזו של סצנה וטרנדים ואווירה של חזרה למשהו, התחברות למקומות של מסורת ואמונה. רק תחבוש כיפה ואתה נמצא שם. אבל לפעמים, לצלילי מוסיקה משכרים, גם החילוני שבי מרים ידיים ונלקח בשבי.

קחו אפללו אחד, רזאל אחד ופסנתר אחד, ואין מקום לדיבורים ולפרשנויות. תנו למוסיקה לדבר. לטונים הגבוהים לחלחל. הייתי אסירם במשך כשעה וחצי. שבוי בקסם שירתם המשותפת.

לא סתם טובות שתי הנשמות: כי השניים באמת חברו והתחברו. קרה כאן במפגש הזה משהו של התרוממות רוח, של התנתקות מהאדמה.

אמרתי אחרי המופע: נולדו סיימון וגרפונקל הישראלים – לא במובן של צמד שמאזכר את סגנון הפולק של הצמד ההוא – אלא בהתאמה המוסיקלית. לפני כל המילים הגדולות של  זיקה למורשת היהודית, נוצרה כאן הרמוניה מוסיקלית שהגיע ל"יש בי אור" "סך הכל", ול"ים הרחמים", "גם כי אלך", "גם כי אלך" ועד "ים הרחמים" ו"כי מציון", ישנים, מחודשים וחדשים.

קובי אפללו שאל אותי בסוף הערב, אחרי שהעטרתי על ראשו צרור של שבחים. ומה עם הערות בונות? אפללו הוא בחור נפלא בשיחה, כנות כזו שאומרת: אוקיי, עד עכשיו היללת ושיבחת, אבל אני רוצה לצאת מהערב הזה גם עם תובנות לעצמי. אפללו הוא אמן לומד. על הבמה הודה לרזאל – על כך שלימד אותו כל כך הרבה מוסיקלית. אמרתי לקובי: בוא ניתן לרגש להמשיך להלך, ומאוחר יותר נתייעץ עם השכל.

התייעצתי: האמת – לצערו או לשמחתו של קובי – לא איש בשורות רעות אנוכי. בלי שום בעיה הייתי יכול לכתוב: הרוחניות המיינסטרימית הזו מטפסת לספירות עליונות למפגש של הלבבות הנפעמים, אבל מה עם שירים שיורדים לקרקע, שמתמודדים עם המציאות אשכרה, לא איזה ים רחמים נשגב שלא קיים, שהוא פיקציה. משהו יותר נוקב, רלוונטי, יותר שירים של כאב מול מציאות לא פשוטה. לפעמים יש פה גיא צלמות שאיננו צולחים.

אבל ההתייעצות שלי עם בינתי אומרת גם: שניהם זמרי רגש מובהקים, לא רוקרים שכלתניים, אז שיהיו טובים במה שהם טובים – שני קולות החוברים ומטפסים מעלה אל פסגת הרגש.  לוקח על עצמי האשמה והעונג להיכנע להם. כמה ברור שהדואט הזה צריך להימשך. יש לי תחושה שגם הקופות יחייכו אליו.

קובי אפללו יונתן רזאל לקראת המופע המשותף בהפסנתר מארח

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. היינו שם וכל מה שנכתב כאילו (לא כאילו, אלא באמת) נכתב מנשמת ליבנו. הקהל היה מהופנט ממש ללא הגזמות.

  2. הנאה במלוא מובן המילה. זוהי שירה מהנשמה. השיר של קובי שיר על נשמה היה מ-ד-הי-ם. ויונתן וקובי שילוב מנצח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות