זהו כריס דה-ברוג רומנטיקן, עצוב, רגשני מאי-פעם. סטורי טלר מתגעגע, ששר על מלאכים שאולי בוכים כמוהו, ששומע ציפור שיר (הצדעה לזמרת אווה קסידי שנפטרה מסרטן בגיל 33), שמתגעגע לבנו. פותח באוברטורת פסנתר מינורית נוגה, מעין לייטמוטיב. מי שאוהב את שירת הרגש שלו, את הטקסטים הפיוטיים-דרמטיים, את המלודיות המתנגנות שלו, את העיבודים המאוד הרמוניים, יקבל אותו הפעם מעט יותר אישי ומלנכולי ובעיבודים יותר "וורלד מיוסיק".
דה-ברג עושה שימוש יפה בגיטרה אקוסטית, ומי שרוצה תזכורת ללהיטו הגדול "ליידי אין רד" יקבל אותה בב"פייב פאסט דרימס" שנשמע הומאג’ לשיר ההוא. זהו דה-ברג שעושה כבר חשבון נפש, מתייחס לגילו, משכנע ברגשנותו.
