מרץ ב9, 2006

Out of Season

שמעתי סופרלטיב כמו "האלבום הטוב ביותר שנוצר אי-פעם" מה שהעלה את רף הציפיות. האמת: הוא כמעט לא ירד. בת’ גיבסון הסולנית של פורטיסהד ופול ווב לשעבר הבסיסט של "טוק טוק" יצרו כאן את האחד האלבומים המלנכולים-רגישים ששמעתי. בת’ את ווב

סופרת את הימים לאחור

אחרי כשלונו היחסי של "אי השושנים הלבנות", אלבומה השני עשתה אימבורלה ישיבה עם עצמה ועם מפיקיה, לפני שנכנסה לאולפנים. המטרה הייתה להחזיר את הלהיטנית היפה, שסיפקה ב-1997 שלאגר כמו TORN (שנכלל באלבומה הראשון "לפט אין דה מידל") למרומי הטופ אופ דה פופ.

אהבה קדושה

ארבע שנים אחרי "ברנד ניו דיי" הוציא סטינג אלבום שנולד על רקע טראומת ה-11 סספטמבר 2001. באותו ערב עמד להיערך בביתו שבטוסקנה קונצרט מיוחד אליו הוזמן קהל מצומצם של חברים מכל העולם. לבטל או לא? שאל סטינג את עצמו, והחליט

"ביוגרפיה", הלהיטים הגדולים

סטנספילד תמיד פזלה לטופ טן. היו לה גם הנתונים לזה. סימנה מטרה ופגעה לרוב. "זה הזמן הנכון" הוא דאנס מצוין. גם CHANGE הפותח ו"הדבר האמיתי", "פיפל הולד דאון". עם הכישורים שלה היא היתה יכולה להגיע לפופ פחות שטחי. לא כל

הדרך לחופש

זהו כריס דה-ברוג רומנטיקן, עצוב, רגשני מאי-פעם. סטורי טלר מתגעגע, ששר על מלאכים שאולי בוכים כמוהו, ששומע ציפור שיר (הצדעה לזמרת אווה קסידי שנפטרה מסרטן בגיל 33), שמתגעגע לבנו. פותח באוברטורת פסנתר מינורית נוגה, מעין לייטמוטיב. מי שאוהב את שירת

כול אחד אוהב סוף טוב

  אני שומע "כול אחד אוהב סוף" בפתיחה וקובע: אורזאבאל וסמית מתגעגעים נואשות  לביטלס ולפופ במתכוניו הסיקסטיים.    זה הראשון של "טירס פור פירס" כצמד מאז 1989 הוא יצא בספטמבר 2004, (אורזאבאל הוציא אלבום לבדו תחת השם "טירס פור פירס"

SEVEN

התפוח מתחיל להתגלגל רחוק מן העץ? אני לא בטוח. אבא איגלזיאס יכול להתגאות באיגלזיאס ג’וניור. חושיו המסחריים הם מהסוג שעזרו לחוליו למכור 100 מליוני אלבומים. הסופרסטאר הלטיני בחר לאלבומו השלישי שלו באנגלית (פרט לשיר אחד) צליל גיטרות חשמליות מאוד פריך,

Sing When You Are Winning

וילאמס רוצה להיות גם פרנק סינטרה. בקטע אחד "זו היתה שנה טובה ביותר", פרנקי משתלב בקולאז’, ומזדקרים ההבדלים. ויליאמס לא שייך לליגה הזו. אין לו ה"פרייזינג", תחושת הקצב של סינטרה, אבל יש לו כשרון לקאברים לסטנדרטים שיוצאים אצלו חמאת סווינג

It Had To Be You

תמיד הייתה לי הרגשה שסטיוארט הוא יותר זמר בלדות מאשר רוקיסט. הנה ההוכחה: הוא לקח את הקצפת של הקצפת מספר השירים האמריקנים, סטנדרטים אחד-אחד, והעניק להם טיפול מעודן ומלטף בקול הצרדרד. הזמר הסקוטי בן ה-60 מאוהב בשירים הישנים, והוא שר

אקסייטר

אחרי 20 שנות פעילות ו-9 אלבומים, קיבלנו מדפש מוד את הבסיס המוכר, אבל הרבה יותר אמוציונאלי ומעובד מיוחד. דייב גאהן שר "המשך לחלום"…"האם את יכול לחוש מעט אהבה". השירים של מרטין גור עוסקים בנושאים ממחנק האהבה ועד התמכרות לסמים, בעיבודי אלקטרונים  מצויינים.

1972

1972 היא השנה שג’וש נולד בנברסקה, והאלבום הוא מסע אל הימים ההם. שיר הנושא "1972" מאזכר את "האם זה מאוחר" של קרול קינג. האם זה מאוחר לחזור לשנים ההן? השירים הבאים המאוד מלודיים מגלים, כי לראוז יש כול הנתונים לעשות

X&Y

להמשיך את נוסחת ההצלחה של A Rush Of Blood To The Head  האלבום שנמכר ב-16 מליוני עותק? להתבסס כלהקה הכי פופלארית בעולם, מעל רדיוהד  או ללכת על אלבום "קצת אחרת", חדשני-נסיוני? תקשיבו לחדש, תבינו מה הייתה בחירת הלהקה. קולדפליי בחרה להמשיך

"איך לחוש את הקיץ בליבי"

לא יהיה מוגזם להגיד: נכבשתי בקסם המוסיקה של החבורה הווולשית הזו. איך לא שמענו על ההרכב הזה? העובדה שחברת מוסיקה כ"מרקיורי" ניתקה איתה חוזה, מראה שיש כאן אולי בעיה מסחרית. בדפי הביוגרפיה מציינים שבעבר הם עשו הרבה מוסיקה פסיכודלית. כאן

גבוה יותר

פול הרמן, מטי בנברוק, דייב  נלי וטי ווגט, עושים תערובות מרתקות של סגנונות בעיבודים יצירתיים ועם טאץ’ מודרני. כל דבר בא בחשבון, פופ נוסח דפש מוד ועד דראם-אנד-בייס בקטע הנקרא "5 לפני 9" ואמביינט ב"ביוטיפול" ועיבוד מבריק לפסנתר ומיתרים בקטע

All Hits

כל הקדושות כבר לא ביחד, אחרי כל הסקנדלים, אבל מהגל הגדול שעשו בארבע שנים נותר שובל ארוך של להיטי ענק "פיור שורס", "נוור אוור", "בלאק קופי", "אנדר דה ברידג’", "בוטי קול".  יש עוד. האשראי ינתן למפיקים נלי הופר, קמרון מקווי

ULTIMATE

31הגדולים שלה מ-1987 ועוד שניים חדשים. מי שייקח את הסי.די או את הדי.ווי.די – ההבדלים לא משמעותיים. מ"איי שוד בי סו לאקי", "הלוקומושן" ועד "קאנט גט יו אאוט אופ מיי הד", "בטר דה דוויל יו נו". ו"סלואו". קיילי היא הדאנס,

אסקפולוגי

את הקו של וליאמס מכנים "אדאלט פופ", לא מוסיקת טינאייג’רס לא "אמצע הדרך" אלא פופ בוגר. רובי ויליאמס מחפש את הקהל שלא מנשק את תצלומיו. באלבומו החמישי מנסה רובי להיכנס לליגת העל של הז’אנר הזה, לצד זמר כפיל קולינס. גיטרות

אוקטובר רוד

משב רוח נוסטלגי מנשב מהשיר הראשון "ספטמבר גראס". זה אותו הטון שריגש לפני 30 שנה. לקראת השישים שלו, טיילור לא ממהר לשומקום. שר ברגישות טיפוסית, בקווי מתאר מוכרים. רומנטי להפליא ב-MEAN OLD MAN.  ממשיך לייחל לשלום ב"בלפסט לבוסטון" בעיבוד יפה

This Is Me…Then

DEAR BEN הוא שיר שלופז הקדישה אז לאיש שאיתה, בן אפלק. השיר מצטרף לנוסחת פופ שמכניסה אותה לחלקה הקיטש-פופית של סלין דיון ומריה קארי. באלבום הראשון והשני ניסתה לופז צליל "שחור" בהשראת הבויפרנד הקודם שלה שון "פאפי" קומבס. כאן היא

Bavarian Fruit Bread

הגדירו את קולה כ"נרקוטי" וגם "היפנוטי".  מה שבטוח: כל מי שישמע את הקול וההבעה של סנדובל, יוצאת להקת "מאזי סטאר", לא יעבור לסדר היום. היא מיוחדת.  הטונים שיוצאים עייפים ומלנכוליים משהו, נונשאלאנטיים, כאילו היא חווה את סיפורי השירים האינטימים בחדרה

ויקטוריה בקאהם

הספייס גירלס מתפצלות בהצלחה יתרה. גם אחרונת מוציאות אלבומי הסולו מפתיעה: לא רק שהיא יודעת לשיר סולו, היא גם ידעה ללכת על בטוח. שום אקספרימנטים. אם הפקה, אז גלידת שמנת. כל קטע כמעט נשמע מוכר בלי שהכרת אותו. מלודיה, עיבוד

"שם תהיה", אוסף

כשהיא שרה את הסלואו "תן לי ללכת, אתה גונב את נשמתי", פיית’ ממריאה אל שיאי הרגש. זמרת סטייל פופ קאונטרי, מלודרמטית, אמיתית, ויש לה צרור להיטים מרשBreath  כמו   היותר רוק קאונטרי ומצד שני "שם תהיה" האירוויזיוני ו"הדרך שאתה אוהב אותי"

אנחנו אוהבים את החיים

האלבום של החבורה משפילד  מסתורי, רומנטי, אירוני, אינטליגנטי, רגשני. נראה שהיום הם יוצרים שלא מחפשים הצלחות אינסטנט. אני מדבר על WEEDS   הפותח שהוא הימנון הערצה לאומללי נפש. נוגע ומגיע הוא גם "הלילה בו מיני טימפרלי מתה" וגם "הציפורים בגנך" סטייל

Fat Cat

הסוגריים אינם טעות. זה השם או ה"לא-שם" שבחרה החבורה האיסלנדית. גם הקטעים – נטולי שמות. האלבום השלישי של "סיגור רוס" ביזארי, אפוף מסתורין יותר מקודמיו. יונסי בריגיסון שרה במה שהלהקה מכנה "הופלנדיש" שזה ג’יבריש באיסלנדית אנגלית. "סיגור רוס" מעוניינים בקונטקסט

All This Time

אסופת להיטים שסטינג הקליט חי באיטליה (ב – 11 בספטמבר!) כבר ב"שביר" מסתמנת המגמה: עדינות בעיבוד, בהרמוניה, בביצוע. פסנתר שנוגע, צ’לו שמלטף, חצוצרה שמכניסה לאווירה, מקהלה שמזמרת חרישית. ככה זה ב"אלף שנים". סטינג מתרחק מטרנדים. הוא מעדיף העיבוד הנכון, אוריינטציית

שניים נגד הטבע

ההרכב הזה עולה מהאוב. 20 שנה אחרי שדונאלד פייגן וולטר סגרו מאחוריהם את דלת האולפנים (ב"גאוצ’ו") הם חוזרים עם המתכונת המקורית בחיבור המילים והמוסיקה, הצבע הקולי, השימוש בהרמוניות ובמיקצבים. לא היפ הופ, לא דיסקו, לא ג’אז, אלא פאנקיות מיוחדת להם.

Angles With Dirty Faces

הקלילות הנסבלת או הבלתי נסבלת של הפופ הבריטי השחור, המיוצר ע"י עלמות חן שיש להן את זה ושיש להן מפיקים. "פריק לייק מי", "ראונד ראונד" בסטייל השישים, בלדת סלואו יפה כ"סטרונגר" בהפקה אלקטרונית וגרסה ככה ל"שייפ אופ מיי הרט" של

Unbelievable

לוקחים את זמרת הפופ הכי חמה בגרמניה ומנסים לעשות ממנה מלכת סול גרובית שחורה. עובד לא רע. קונור גדלה על מוסיקה שחורה משחר ילדותה. והנה, גם WCLEF JEAN היוצר הכי מבוקש בתחום, נמצא באלבום וגם דיאנה וורן מי שכתבה לטוני

זה כמו זה

קול הרפה, השברירי חודר כשהיא שרה את FOR NO ONE של הביטלס, גם  "סמייל" של צ’אפלין. ריקי של החדר הקטן, באלבום שכולו כיסויים אישיים, אינטימיים. ריקי לוקחת גם את את סטילי דן, את גרשווין, הטראפיק, מרוין גיי,  "מעגלים" המוכר מסינטרה,

Lover’s Live

אלבומי האולפן שלה כל-כך זכים, שהרעיון להקליט אלבום חי נשמע כאמצעי להגדיל הכנסות מהרפטואר המבוקש שלה. אלא שההפתעה היא ששאדה מצליחה בגירסאות החיות משתי הופעות במהלך הטור שלה ב-2001 להעניק נפחים מסויימים ל-13 שירים, כולל כל הלהיטים, בלא לותר על