מרץ ב9, 2006

כשפראן הילי שר, זוהי התחושה הכי אמיתית שאפשר לקבל מזמר. קול דק רך מקונן, נסער אך מאופק. זה יבול של שש שנים מהרפטואר המלודי המחניף של טרוויס. לא שהם המציאו משהו מהפכני ומסעיר, אבל אין לי בעיה להכתירם כמלכי הסופט-רוק.

סטנספילד תמיד פזלה לטופ טן. היו לה גם הנתונים לזה. סימנה מטרה ופגעה לרוב. "זה הזמן הנכון" הוא דאנס מצוין. גם CHANGE הפותח ו"הדבר האמיתי", "פיפל הולד דאון". עם הכישורים שלה היא היתה יכולה להגיע לפופ פחות שטחי. לא כל

ארבע שנים אחרי "ברנד ניו דיי" הוציא סטינג אלבום שנולד על רקע טראומת ה-11 סספטמבר 2001. באותו ערב עמד להיערך בביתו שבטוסקנה קונצרט מיוחד אליו הוזמן קהל מצומצם של חברים מכל העולם. לבטל או לא? שאל סטינג את עצמו, והחליט

האלבום הראשון שלה נשמע כמו אלבום שלישי או רביעי לג’וס סטון. היא כתבה את השירים בשיתוף עם הזמרת בטי רייט. הפותח "צודק לטעות" מראה כמה סטון הולכת על עיבודים מסורתיים סטייל שבעים בשילוב של גיטרות, קלידים (המונד) הטקסטים ברוב השירים פשטניים,

השאלה ה היא אם הבחור לשעבר מווסטלייף יגיע עם הלהיטים האלה ("אייריש סאן" "ריל טו מי") למסלול הצלחה תואם רובי ויליאמס.  ההשוואה כמעט בלתי נמנעת. "אייריש סאן" נכתב בשיתוף עם ויליאמס. סופט רוק. פופ אישי. תקשיבו ל"סורי, לאב דאדי", תבינו

18 מליון האלבומים שנמכרו מהראשון של בת העשרים וחמש מניו-יורק (COME AWAY WITH ME) הרימו את רף הציפיות. לפי האלבום השני, נדמה לי שג’ונס מעולם לא חלמה להגיע לתוצאות כאלו. היא פסנתרנית זמרת רומנטית-מתוחכמת אבל מאוד לא ממוסחרת, שהולכת על

זה המשך ל- IN BLUE פופ מלוטש וסולידי, אך סובל ממחלת מתיקות יתר. תחנות המיינסטרים יחגגו על כמה שירים, מנגינות מתקתקות, קצב שמסייע. זה כנראה הגלגול שעוברות להקות כמו-אתניות, שמתחילות במשהו קרוב לשורשים, וממשיכות במשהו שמתקרב ל"אבבא" השוודית, לקרפנטרס ואף

YOU’RE SO VAIN הוא תזכורת לאחד הלהיטים היותר דומיננטיים בקריירה שלה, ולמעשה חלק מרשימת להיטי החובה של השבעים. בין העשרים באוסף, אהבתי להיזכר גם ב"לט דה ריוור ראן", "מוקינגבירד" המצוין. "נו באדי דאז איט בטר".  קרלי סיימון מראה שלשיר "שיר אהבה"

מי שפיקפק ביכולת של אלטון לחזור ולעשות פופ מהסוג הישן והטוב, זה שאפיין אותו בשבעים, אז הדיסק הזה נותן תשובות, אבל לא מפתיעות, לא שירים בני אלמוות. "דרך עץ האפרסקים" לא מגיע לרמת "דרך האבנים הצהובות", ובכול זאת זהו אלטון

"מכוסה בחשכה", בלדה על חוסר תקשורת כובשת משמיעה ראשונה. זהו שיר מיד טמפו קודרני מלנכולי. דרארן הייז לשעבר חצי הצמד האוסטרלי "סאווג’ גרדן". ממשיך באתו קצב-אווירה-מצברוח  ב"אני אוהב את הדרך הזו",  שיר שמדבר על חוליה אחת חסרה – אהבה.  הייז מותח

כבר בשיר הפותח "נו ביג דיל", מקבלים קול תחושתי מיוחד מאוד. נכון שהאסוסיאציה המיידית היא סלין דיון. אבל השיר השני, המלודי מאוד, "איי אם", מראה שפביאן  אינה זקוקה לאסויסאציה הנ"ל.  אגב, שכחנו לשאול: פביאן מי? לפי דפי הביוגרפיה היא נולדה בבלגיה

הקו המלודי-עגמומי של כריס מרטין שאפיין את "מצנחים" קיים כאן. רוב השירים הם בלדות סולידיות, לעיתים ברמת עיבוד המאפיינות קלסיקות כ"שעונים" והשיר שעל שמו נקרא הדיסק. אחד הזכיר בעיבוד את הביטלס. השני _ פינק פלוייד. מישהו כינה את האלבום "אלטרנטיבי

פעם קראו למוסיקה הזו "אינדי", רוק מהסוג המינורי המדכדך. גאי ברימן ושות’ הצטרפו לחבורה הנכבדה של להקות מלודיה. לפי המנגינות והטונים, ההשוואה ל"רדיוהד" ול"טראוויס" מתבקשת. עם זאת חסר לקולדפליי הייחוד של הראשונים והקסם המלודי של השניים. זה לא אומר שמדובר

זהו כריס דה-ברוג רומנטיקן, עצוב, רגשני מאי-פעם. סטורי טלר מתגעגע, ששר על מלאכים שאולי בוכים כמוהו, ששומע ציפור שיר (הצדעה לזמרת אווה קסידי שנפטרה מסרטן בגיל 33), שמתגעגע לבנו. פותח באוברטורת פסנתר מינורית נוגה, מעין לייטמוטיב. מי שאוהב את שירת

ב"אוהבים במושב האחורי" אני שומע את ELO, ב"קח את אמא שלך", זהו אלטון ג’ון (הזמר והמייסד ג’ק שירס). יבואו גם "פט שופ בוייז", סופרטרמפ, דיוויד בואי. מה קורה פה? אז ככה: מזמן לא שמעתי להקה שמזכירה לי כל-כך הרבה דברים

פסנתר בודד על הפתיחה מוביל לשיר שעל שמו נקרא האלבום. מייקל שר בעצב על כך שאלהים כבר לא לצידנו. כמה עצב יש בשיר הזה. ובשני, "אמייזינג" זה מייקל של פופ קצבי משובח. שר: "את ניסית להציל אותי מעצמי". וכשתגיעו ל"לאמי

הדיווה הלכה על פרוייקט עדכני – מיקסוס 22 משיריה (כ"לאברבוי", "האני", "קריי בייבי") עם מיטב הכוחות המקצוענים. למי שיש משהו נגד רמיקסים, צריך לשמוע את העבודות שעשו לקארי מיסי אליוט, נאס, ODB, לודקריס, בסטה ריימס ואחרים. אין ספק שהאגויים של

איך ממשיכים את ההצלחה של "נו אנג’ל"?. אני בטוח שהשאלה הזו הלחיצה את דידו ומפיקיה. הכי טוב להיצמד לנוסחה המיד-טמפו המנצחת? אז נכון שהצלילים, ההפקה והטונים מחזירים לאלבום הראשון, עם להיטים יפים כדגל לבן" ו"חיים להשכרה", אבל הטקסטים כאן הרבה

זה הצמד שהפך את הסול מיוסיק לפופ מתקתק, מה שנקרא "סמות’. לי תמיד הם נשמעו קצת סינטתיים, שטחיים משהו, מוסיקת סוונטיז-אייטיז מאוד מלודית בהשפעת להקות נשמה שחורות וביטלס, שמגיעה עד האוזניים ויורדת לרגליים. זה כמובן לא מוריד מהעובדה שמדובר באחד

מאז סיימון וגרפונקל, גרפונקל לא הצליח ליצור אלבום אחד בעל אחידות סגנונית משכנעת. והנה, זה קורה כאן. המפיק בילי מאן שידך אליו את מאיה שארפ המצויינת ואת באדי מונדלוק. הדיסק האקוסטי הזה התנגן אצלי הרבה.  יש לו שירים  בסגנון הסיימון&גרפונקל

את מי הם מזכירים לי? את מי לא. למשל: סטיווי וונדר בלפחות בשני שירים, כולל קולו של הסולן אדם לווין בשיר שנקרא "סאנדיי מורנינג". סגנון? פופ, רוק, ריתם אנ’ בלוז. כולם ביחד, כל אחד לחוד. בעידן ההיפ הופ ההרכב הזה

כמו שינייד אוקונור וקייט בוש, מקלחלן יכולה להפוך את הטקסט של ספר הטלפונים למוסיקה אישית. שש שנים אחרי "סורפייסינג", ואחרי כמה ארועים אישיים (מות אמה מסרטן, לידת בתה)  חוזרת מקלחלן עם צרור בלדות רגש, מתפייטת על דימוים, מספרת את תסכוליה ומספקת

זה הזוכה ב"כוכב נולד" הבריטי (POP IDOL) . "אוורגרין", הסינגל שנבחר מכר למעלה ממליון עותקים. המומנטום חייב אלבום. אני לא בטוח שהבחור הוא בעל "אישיות אומנותית" לאלבום שלם, אבל אין ספק שוויל הוא מהזן שמגיע ללהקות בנים מצליחות. מצד אחד

אהבת תינוקות של צלמת הולידה פרוייקט משותף עם סלין דיון באלבום של מוסיקה רומנטית הכולל שני דיסקים, חוברת צילומים אקסטרווגנדית, לצד מילות השירים. בטח שאפשר להביא את זה כמתנה לאימהות לקראת/אחרי לידה. סלין בחרה שירי ערש-רגש נוטפי אהבה באנגלית וגם

הקצפת של "בלו" נאספה משלושה אלבומי אולפן, וזו קצפת מתקתקה, אבל לא יתר על המידה. לטעמי, להקת הבנים הכי מהוקצעת ששמעתי, וזאת מסיבה פשוטה: הם יודעים לשיר ביחד ויש להם אחלה להיטים בסגנון סמות’ ריתם אנ’ בלוז וסול. החבורה הלונדונית שהתפרקה

אחרי כשלונו היחסי של "אי השושנים הלבנות", אלבומה השני עשתה אימבורלה ישיבה עם עצמה ועם מפיקיה, לפני שנכנסה לאולפנים. המטרה הייתה להחזיר את הלהיטנית היפה, שסיפקה ב-1997 שלאגר כמו TORN (שנכלל באלבומה הראשון "לפט אין דה מידל") למרומי הטופ אופ דה פופ.

DEAR BEN הוא שיר שלופז הקדישה אז לאיש שאיתה, בן אפלק. השיר מצטרף לנוסחת פופ שמכניסה אותה לחלקה הקיטש-פופית של סלין דיון ומריה קארי. באלבום הראשון והשני ניסתה לופז צליל "שחור" בהשראת הבויפרנד הקודם שלה שון "פאפי" קומבס. כאן היא

חזר לי האמון בפופ טוב. המיזוגים שקולה שייקר עושים בין רוק פסיכודלי, אתני  וסיקסטיז א-לה-ביטלס הם התערובת שמשקפת נאמנה צומת של זרמים והשפעות מן העבר. המפיק בוב אזרין ("החומה" פינק פלוייד)  הוא שבישל עם ההרכב הזה (מילס, ביוואן, דרלינגטון, וינטר-הרט). 

אלבומי האולפן שלה כל-כך זכים, שהרעיון להקליט אלבום חי נשמע כאמצעי להגדיל הכנסות מהרפטואר המבוקש שלה. אלא שההפתעה היא ששאדה מצליחה בגירסאות החיות משתי הופעות במהלך הטור שלה ב-2001 להעניק נפחים מסויימים ל-13 שירים, כולל כל הלהיטים, בלא לותר על

קול הרפה, השברירי חודר כשהיא שרה את FOR NO ONE של הביטלס, גם  "סמייל" של צ’אפלין. ריקי של החדר הקטן, באלבום שכולו כיסויים אישיים, אינטימיים. ריקי לוקחת גם את את סטילי דן, את גרשווין, הטראפיק, מרוין גיי,  "מעגלים" המוכר מסינטרה,