עמדתי שם באמצע הדשא של בלומפילד, סיטואציה הזויה לאוהד הפועל, שרגיל לראות את כדורגלניו מתרוצצים על הדשא – להיות על קו האמצע ולצפות משם בלהקת רוק גרמנית.  כן, כן, לרגע חשבתי על ביירן מינכן, לא על הסקורפיונס.

באמצע הדשא, דקות לפני שחבורת העקרבים השתלטה על הבמה, חשבתי: איך הרכב שממשיך עם אותן קלישאות רוק שלושים וכמה שנים מצליח לשרוד בצמרת וגם למכור מיליוני דיסקים? הסקורפיונס מעולם לא הייתה להקה גדולה באמת.

גם בבלומפילד לא גיליתי על הלהקה משהו שיסביר איך החבורה הגרמנית הזו ממשיכה לדהור כמו הרולינג סטונס. קלאוס מיינה, שהתרוצץ בחולצת פסים ובכובע קסקט שחור, עושה המון מחוות לקהל, ג'סטות ראוותניות, שלשיאן הגיעו כשהזמין את הזמרת ליאל קולט לשיר יחד את "ירושלים של זהב".  הו גוד. אני מבין שהרוקרים הגרמנים רוצים לשאת חן בפנינו, אבל יש גבול גם לקיטש החנפני. "ירושלים של זהב" בהבי מטאל?! די.

אז נכון, עצם ההופעה של הגרמנים המטאליים בבלומפילד הייתה כשלעצמה אטרקציה. הם מאומנים ומיומנים בכול מה שקשור להפעלת גיטרות, להגשת שיר רוק, קצבי כבלדה, הם עושים הצגה, כולל הסולואים של רודולף שנקר בחשמלית, כולל הצגה פרטית מטורללת של המתופף, אבל הלהקה של "רוק יו לייק הוריקאן", "ווינד אופ צ'יינג'", "הולידיי" אפילו משעממת, יסלחו לי מעריציה.

אלמלא הפעלתנות האנרגתית של מיינה, והוריטואוזיות בגיטרות, הייתי אומר שלקחת עבור להקה לכזו מעלה מ-300 שקל על כרטיס – זה שיא החוצפה.

הרוקרים הגרמנים בראשות מפקדם קלאוס מיין עושים רוק אצטדיונים מלוטש ומשויף אבל הטקסטים הפשטנים, הנגינה המנייריסטית בגיטרות, ומבני הרוק המיושנים ממש אינם מבשרים על רוח של שינוי. הכי הרבה רוח של פעם, שהיא עדיין רוח חזקה, אבל כבר לא רוח פרצים שמחוללת ריגושים. ממשיכים להנשים את אופנת ההבי מטאל, שלשמחתם עדיין לא מתה.

אבל מה: בגיל שלהם, בני שישים מינוס פלוס – גם לשחזר את ההצגה של הלהקה מהשבעים ומהשמונים, זה משהו לכול מי ש"גדלו עליהם" והגיעו לבלומפילד כדי לחגוג את הנוסטלגיה.