יש לה לאוטה למפר השחקנית, הזמרת והרקדנית הגרמניה, שיר על אשה שהפשע היחיד שלה היה תשוקה. מתחילה שקט ועולה לשיאי הדרמה. 

אשה כמוטו. נשים בצערן, נשים פגועות ופגיעות. יחסים טראומטיים. על העטיפה מספרת למפר, כי זמן רב היא משתוקקת לעשות אלבום שירים של מלחינים עכשוויים. היא עצמה מציעה הגדרה לביצועים: "קברט עכשווי". כשהיא שרה "רחובות ברלין" של פיליפ גלאס או "טנגו באלאד" בדואט עם נייל הנון מלהקת "דיביין קומדי", ברור שאנחנו נמצאים בקברט. רשימת הכותבים מצדיקה התרגשות מוקדמת: ניק קייב, אלביס קוסטלו, פיליפ גלאס, טום ווייטס, סקוט ווקר, קורט ווייל.

אוטה נושמת את השירים, חיה את הטקסטים. פרשנותה התיאטרלית עושה מהם יישות חדשה, דרמטית, אינטימית, סרקסטית.

צריך לשמוע איך היא שרה את "שיר מים קטן" של ניק קייב. טקסט סוריאליסטי, מלודיה קטנה ומטרפת, עיבוד תזמורתי נכון. זו תחושת הנואשות שעוברת מהביצוע שעושה צמרמורות בעור. מעמקי הרגש. וכשהיא שרה את "פאשיונט פייט" של אלביס קוסטלו, שומעים כל הברה, כל תנועה ועיצור. כך גם ב"פאנישינג קיס", במיוחד המעבר מדהים ממינור למז'ור.

העיבודים יוצאים מהכלל. למשל: "רחובות ברלין". שיר אווירה טעון בעיבוד רוקי קלאסי שמדגיש את התכנים הסרקסטיים: "רחובות ברלין, האם תבכו אם אעלם לתוך האוויר" היא שרה. ואחרי זה "החלק שזרקת" של ווייטס. אקורדיון מכניס לאווירת קברט אינטימית. ואלס איטי. סיפור אפוף רגש, ורוחו של ווייטס קיימת בפרשנות שלה. דיסק חובה, ומומלץ להקשיב, כשהטקסטים לנגד עיניכם. בואו לקברט של אוטה.