הרומנטיקן הבלתי נלאה יפגוש אתכם בדיסק השני – הוא והפסנתר. אבל רמי קלינשטיין הוא אותו הרומנטיקן בדיסק הראשון – עם "המועצה" ב"צעיר לנצח" בליווי החשמליות. שני ערבים שהוקלטו בזה אחר זה במועדון זאפה בדצמבר 2009.
רמי קלינשטיין הוא אותו רומנטיקן, כשהוא שר בליווי פסנתר "כשהבית ריק" (דיסק 2) וכשהוא סוער רגשות ורווי געגועים על "דלת הכניסה" (דיסק 1) – רק קצת יותר כואב.
אלבום כפול שהוא רמי קלינשטיין עכשיו. רטרוספקטיבה של אמן שקיבץ את נכסיו המוסיקליים לשני ערבים. מחובר לחשמל וגם אנפלאגד. שירתו בוגרת מאי-פעם בגרסה יפהפייה ל"עוד לא תמו כל פלאייך", גרסת 2009 שכמעט מבטלת כל גרסה אחרת. אני איתו בהתרגשותו הכנה. כך גם הסלואו של "על הגשר הישן" שנכנס אמנם לדיסק הראשון, אבל יותר "שייך" לדיסק "הפסנתר" – ושוב ביצוע של בשלות מופלאה, של תחושתיות מושלמת. לא זוכר מרמי ביצוע טוב יותר מזה. 
רמי  קלינשטיין של הפתיחות והקשר החם עם הקהל מגיעים גם מהפאנקי של "אתה שרה ברדיו" (דיסק 1) עם "המועצה". מסיבת הרוק מקבלת גוון מיינסטרימי עם "קר שם בחוץ",  מאטה קצב למידטמפו של "תפוחים ותמרים", "הניחי לי", לרוק המלודי של "הבוקר את הולכת", לרוקנ'רול של "עניין של זמן", פופ-רוק הנשמה המצוין של "אלה החיים" שלי. גם כאן – נשזר צליל הפסנתר הבהיר באפקטיביות רבה.  המסיבה מגיעה לשיאה  ב"אש", שיא שאחריו "פעם אחת בחיים" ו"הישראלי האחרון" הם כמעט אנט קליימקס בדיסק 1. מה שעושות השנים: כבר זמר של שירה בצוותא. תצטרפו לקהל במועדון וב"צעיר לנצח" וב"אש".

חוזרים לפסנתר המאלתר של "ילד אחר" (דיסק 2) הקברטי. שולט היטב בשירה, כל אות נשמעת היטב, מהודקת עם האלתור הג'אזי. "הרבה פנים" – קלינשטיין שר אמוציונאלי מאי פעם. הכי אלטונג’וני בשילוב הזה של שירה-פסנתר. קליינשטיין רומנטי, בלי לגלוש לדביק. יש בטונים שלו געגועים אמיתיים שמחלחלים אל מתחת לעור גם ב"נוצה ברוח".
געגועים – חלק מהחיים. סיפורים שנשמעים הכי אישיים בעצבותם מ"הים כבר לא", "תינוקי", "דווקא עכשיו" ועד "עברו שנתיים", שנכנס לדיסק בגרסת האולפן שלו. רמי שר במלוא עוצמת הרגש הראויה, כמו השירים האלה בעצמותיו, מלודיסט מופלא, ובליווי פסנתר מצליח להעביר את התחושה ממקומות שנמצאים מתחת למיתרים. אוסף הורס.

לא תמו עוד פלאייך