הפילהרמונית הישראלית כללה בתוכנית הרפטואר השנתי שלה מצעד זמרי פופ. קשה לומר שמי שעומד מאחורי היוזמה לעשות "קלסיקה אחרת" היתווה לה קו אקלקטי עם קונספט אומנותי. בבסיסה זו סדרת פרומו פופוליסטית, שאינה מבחינה בין מוסיקת איכות ומוסיקת חתונות, בין זמר ארצישראלי לזמרת יווניה. לוקחים מעבד חיצוני, שבדרך כלל גם מנצח, וכל השאר זה נגנים שבאים לעבודה.
נדמה שהמקרה של דוד ד'אור בכל זאת שונה, מאתגר יותר מבחינת העיבוד, ורפי קדישזון שעיבד וניצח הוציא את ד'אור גדול יותר מהערב הזה מאשר בכל המופעים שראיתי, בעיקר בזכות השירים של תחילת הערב, שירים קלסיים ואריות, "חסד מופלא", "אגנוס דאי" לבאך, "מה אעשה מתוך האופרה "אורפאו", ו"הניחו לי לבכות" מהאופרה "רינלדו". כאן התברר כי ד'אור הוא במהותו הקולית הקונטרה טנורית זמר מהליגה הקלאסית, שהחליט לבחור במסלול מיינסטרימי כדי לרצות טעמים שונים, פופ, מחזות זמר ועד מוסיקת עולם.
הגיוון לפעמים מיסמס את הערב, במיוחד הדואטים עם זהבה בן. גם "לו יהי" בשירה בציבור. לעומת זאת ב"אהבה בת עשרים" לז'ק ברל צימרר ד'אור גם בזכות העיבוד המצוין.
קדישזון הוא מעבד שופע רעיונות, מנצל היטב את האפשרויות של תזמורת סימפונית, ורק חבל שבקטעים האוריינטליים לא שולב הרכב אתני. הערב הזה עשה חסד עם דוד ד'אור, חשף אותו בגדולתו אך . נכון, לא כל שיר ראוי למסגרת הזו., אבל אין ספק שלא רק קולו של ד'אור השתפר, אלא כל הגישה לשירה. עכשיו הוא צריך להחליט מה הוא רוצה להיות זמר קלאסי או זמר פופ .
