ראיתי אותו בארץ ב – 1994 בפסטיבל הבלוז בנמל חיפה (היה דבר כזה) סוחב ציוד לבמה. חשבתי אז: זהו ההבדל בין ענק בלוז לענק רוק. הבדל ענק. ג'ון מאייל צמוד לבלוז כמעט 50 שנה ומעולם לא הגיע לדרגות ההצלחה של נפילי רוק כמו ספרינגסטין, כי בלוז כמו בלוז מיצר אמנים גדולים אבל לא סופרסטארים.  15 שנה אחרי, והוא  כבר בן 77 (!) חוזר מאייל לארצנו לפסטיבל הג'אז בקיסריה (3.6)
מאייל  (יליד 1923) הוא קשיש הבלוזיסטים הבריטים מליגת הענקים. שלא כמו  אריק קלפטון ופיטר גרין – מאייל לא היה מעולם כוכב-על. גם לא זמר גדול, אבל כבלוזיסט מולטי-אינסטרומנליסט (פסנתר, אורגן, גיטרה, מפוחית) הוא עשה בלוז יותר אמריקאי מאנגלי. בהקלטות שלו – זו אינה רק גיטרה, אלא מפוחית נהדרת, קול זרוק משתנה, פסנתר בוגי
אי אפשר לקחת מהבנאדם את מה שהוא עושה הכי טוב. מאייל נשאר בגלגולו הראשון, איש הבלוזברייקרס, טרובדור. זמר, נגן מפוחית. וגם – כולם היו בניו. הוא האיש שאצלו בלהקת הבלוזברייקרס עשו את צעדיהם הראשונים עילויי הגיטרה והבלוז אריק קלפטון ופיטר גרין. וגם מיק טיילור ומיק פליטווד לימים אנשי "קצפת", "רולינג סטונס", "פליטווד מאק" אנחנו מדברים על תור הזהב של הבלוז הלבן הבריטי.
אומרים שמאייל היה תמיד מנהיג להקות טוב יותר (bandleader) מאשר מוסיקאי, ואין זה בא להפחית כהוא זה ביכולותיו כמוסיקאי וכנגן. אבל כמנהיג הוא שימש תמיד מוביל ומנהיג. חזרתי לאלבום שאני שומע בדבקות: Along for the Ride מציג גם את מי הצעירים ממשיכי מסורת הבלוז כשנון קרפמן, ג'וני לאנג.
ובעיקר זוהי הופעה עם ענקי הבלוז You Name Them. גרי מור, פיטר גרין, מייק פליטווד, מייק טיילור, בילי גיבונס, ג'וני לאנג, אוטיס ראש, סטיב קרופר, ג'ף הילי, סטיב מילר, בילי פרסטון. כולם מקבלים הזדמנות לפרוח מחדש. המוסיקה הזו פוגעת בכל מקום בגוף. ממלאת אותך. ועידת פסגה של נגנים וזמרים שזה בעורקים שלהם. ממיס, מחניף, מדליק, מרגש.

על ההופעה בקיסריה