פעם קראו לרוק האווירה הזה "פרוגרסיבי".  ובמשך "ניו ווייב". ב-2010 "דה נשיונל" ילידת 2001 ברוקלין, היא "אינדי" בהגדרה כללית מאוד. בטח אלטרנטיבית, אבל תנו למוסקה להגדיר את עצמה – טעונה, מלודית, רבת מצבי רוח, אינטימית, ראשונית, זוויות מיוחדות והרבה "אווירה". שירתו של מט ברנינגר גולמית, שברירית, עמוקה, מעוררת תחושת מסתורין, בהבעת אהבה, פאראנויה ("Afraid of Everyone")
מאז Alligator, זהו הרכב שנחשב ל"הדבר הבא". השירים האפלוליים מספרים סיפורים של ניכור אורבני, חרדה, אלכוהוליזם. מט ברנינגר רואה סכנה בכל פינה. קולו משדר חרדה. התבוננות שתדבר ככל הנראה לאמריקנים שבסביבתם הוא חי: "אני עדיין חייב כסף לכסף, לכסף שאני חייב"
מוסיקלית, ההרכב נשמע מסגנן מאוד, צליל אפל, אינטנסיווי, רווי מתח, עמוק, מלנכולי, סהרורי. הקו המוסיקלי (סלואו עד מידטמפו) כל כך מהודק עד ששירים  נשמעים זהים, אבל זוהי טעות שמיעתית. האלבום מלודי באופן שהוא מגיע ומחלחל ישירות וגם מעובד בשכבות צלילים שמייצרות אווירה ייחודית.