מחלצים משהו משלום חנוך על המצב (גלעד שליט, חרדים, משט וכו' ב"7 לילות" של ידיעות) כדי לפרסם פרויקט אחר שלו. אתה תבטיח לו כתבה (דיסק של שירים המכוון לילדים) ותוציא ממנו הצהרה. העיתון של המדינה עלה באופן הכי פופוליסטי על גל קיטורים חדש נגד המדינה, וכשמקטרים פונים לאוראקל רוק שפעם כתב "מחכים למשיח", ומאז אומץ ע"י התקשורת להיות נביא בשער.
הפופוליזם הזה הוא סוג של דמגוגיה חנפנית, כי בסופו של דבר, אין חדש תחת השמש  המקומית. שלום חנוך לא ממש יצא לאחרונה בשירים שיזעזעו את אמות הסיפים. שירי מחאה אותנטיים, שאינם חוששים להתעמת –  היו תמיד מצרך נדיר במקומותינו. יהונתן גפן נתלה הרבה בדילן, בימים ששירי ניצחון ולהקות צבאיות שטפו את הרדיו. כששלום חנוך זעם בשירים שלו – זה יצא אותנטי, חברתית ופוליטית.
"מחכים למשיח" היה שיר ריאליסטי המתאר פגישת עסקים שמתעכבת בגלל נפילה של הבורסה . אולם מתחת למפולת הזו הסתתרה מסה פילוסופית על אובדן התקווה והאמונה. רגע אחד, לפני שאתם קופצים מהגג. הציע שלום חנוך נחמה צינית:

הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם
מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם
האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול
ואותי מעניינת ירדנה יותר מהכול.

המשפט "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" – ממשיך להיות אקטואלי ועוצמתו אף מתחזקת. קיים ייאוש כללי גדול, אבל ממשיכים לחגוג – וכמו ששלום כתב – ירדנה מעניינת אותו יותר מהכול. כל אחד נשאר בתא הקטן שלו. את מי מעניינת המדינה.
נדמה לי שאין מה להוסיף על השיר הזה – מתקפה חברתית פוליטית על האווירה, על הציבור, שנבחריו הם בבואה שלו.
במקום ששלום יחזור כמנטרה על הדברים בהצהרה פופוליסטית בעיתון, אני מצפה ממנו שיחרוז את תחושותיו, ושייכנס לאולפן. באין מנהיגות בעת הזו, גם אמנות מגויסת יכולה להזיז, לשנות. כשהציבור מטומטם חייב להיות מישהו שיאמר דברי חוכמה. אנחנו נמשיך לשלם, אבל אולי קצת פחות.