שיר חדש של אביב גפן מסקרן, במיוחד אחרי תקופת יובש, שבמהלכה שמענו הרבה על פועלו בחו"ל. אז חוזרים ארצה, הפקה מוסיקלית של איש מטרופולין עופר מאירי – שת"פ מסקרן כשלעצמו, אבל כהרגלנו נפתח בטקסט: גפן שר על פרידה רגשית מבת זוגו שנשארה יפה… מנסה להעביר תחושת הריק אחרי. הטקסט גדוש מטפורות מהסוג שלא מצאתי אצל גפן בעבר "זר שושנים בתוך ליבך ואת סמוקה עד צווארך"… "המחוגים זלגו חצות, חצי שמיכה מוכת דמעות". הו-הא. זה כאילו בא לומר – ועכשיו תכירו את המשורר שבי. אז נכון – המטפורות בפני עצמן נאות ומרשימות, אבל יש תחושה של התפייטות, של תפרים גסים – כאילו הוא נדרש להרשים בדימויים יפהפיים. ובמילים פשוטות: הפערים בין הפשוט והמתוחכם מערערים את אמינות הטקסט.
המנגינה – לא מאלו שישאירו חותמה לעומת שפע מנגינותיו היפות. העיבוד וההפקה קצב רוק אלקטרו פופ אחיד, לא ממש עובד על ניואנסים. המטרה לייצר אווירה אורבנית מנוכרת, מצד שני – הם מסתירים את דקויות הטקסט, את המטפורות, את השירה. מילים פשוטות: ממתין לשיר הבא.

נשארתי לבד בחדר/ ואת נשארת עוד יפה/ כשזה נגמר/ הקירות שתקו איתנו
גם להם לא היה מה לומר
וכל העיר לבשה אורות/ ולכבודכם הרחובות/ כשבינתיים/ ריק בבית/ זר שושנים בתוך ליבך
ואת סמוקה עד צווארך/ בצבע יין/ ריק בבית
קבור בהריסותיך/ רעידת אדמה של הלב/ אל תרחמי עליי/ תמיד יש אחד שהולך
המחוגים זלגו חצות/ חצי שמיכה מוכה דמעות/ ורציתי אלייך/ ריק בבית/ כשהגלים הופכים גבוהים/ קשה לראות את הצדפים/ בתוך המים/ ריק בבית
וכל העיר לבשה אורות/ ולכבודכם הרחובות/ כשבינתיים/ ריק בבית/ ריק בבית