צהרי יום ראשון, מזגן בפול גז. אני שומע רדיו במכונית. דיסק בדרך כלל עדיף, כי כמעט שום תחנה אינה מספקת לי רצף מדליק שיצית אהבותי שאני העורך שלהן בלי לבלבל לעצמי את המוח בקטעי קישור בין שיר לשיר.
דיסק פוטר אותך מטעמיו של עורך זה או אחר (ויש עורכים שטעמיהם האקלקטיים מתקרבים לטעמי) ובעיקר מהגשה של שדרנים, שלעיתים התיווך שלהם ביני ובין השירים הוא בבחינת – כל המוסיף גורע או – למה להרוס.
הפעם כיוונתי ל-88 FM , תחנה אקלקטית, פלורליסטית, אינה מתחשבת ברשימות שידור שמטרטרות את הלעוס והנלעס, אבל גם בה לא תמיד רשימות השירים משאירות אותך פעור אוזניים, במיוחד בכל הרצפים שממלאים תחושה של מקריות וסתמיות בעריכה.
המצב קשה יותר כשמגיעים להגשה. לפעמים נדמה שהמגישים נכנסים לאולפן, כי הגיעה השעה להיכנס, נחמד להם לפטפט בין שיר לשיר, להנעים לעצמם את הזמן. וששטויה פה, שטויה שם תצדיק את המשכורת שהם מקבלים.
שלוש השעות שבין 13 ל-16 ביום ב-12.7.2010  עברו עלי בתחושה שלא היה קורה שום דבר נורא אלמלא הייתה נוכחות של קרייני הגשה בין השירים. בסביבות ארבע יצאתי מהמכונית בלי שתאי האפורים יחכימו בקמצוץ של מידע, שלא לדבר על אפסות התבונה.
התחלתי עם עופר נחשון ו"קופסת להיטיו" בין 13.00 ל-14.00 תוכנית של בריזה קלילה, פופ חולף, והמקבץ ששמעתי – עריכה סתמית, נחמדת, כשהטון הזחוח של הנחשון משדר נהנתנות עצמית מעבר לתקן המותר. הבעיה היא כשהזחיחות הופכת לסחבקיות נלוזה. נחשון הביא סיפור אחרי השמעה של ברברה סטרייסנד כי מסתמנת עצומת אינטרנט להבאתה להופעה בארץ. כדי לגבות את הבקשה, יצא לו המשפט הזה – "נו, שתגיע לפה לפני שתתפגר לנו". נחשון יקירי, לא יפה. אם הייתי סטרייסנד, היית חוטף. התלבטתי אם להוציא לך צהוב או אדום. תרגיע את ההסתחבקות הזו. היא גרמה לי לצאת מהתדר שלך.
ב-14.00 עלה בן רד עם "נותן ברוק", פתח עם Stairways To Heaven של לד זפלין, נדוש אבל תמיד מתקבל באוזניים אמפטיות. אחר-כך פירגן לאיזשהו שיר של להקת "אוורסט" ששמע בתוכנית של הקולגה משה מורד, כאילו זה שיר הרוק של המאה (לעומת שיר הפתיחה – לעג לרש) והבטיח להפוך אותו ללהיט של 88, שמחת זקנתי, ובהמשך השמיע שיר שצרב, אבל שכח לרשום את שם הלהקה.  אלה זוטות לעומת – סגנון הגשה קוצים יבשים, לא נשמע כמי שחי רוק, שזה בעצמותיו. לא נותן ברוק. לא עלה אפילו מדרגה אחת במדרגות של לד זפלין בדרך לרקיע.
ב– 15.00 הבליח קולה המסוקס של טל השילוני. היכולת של שילוני להגיש שיר של ג'יימס טיילור, לשבח ב"משגע ביופיו" אלבום של יעל קראוס לפני שיצא, להמליץ לנוהגים לנסוע בנתיב הנכון וגם לדווח על עומס בצומת מורשה באותו טון רומנטי נוגה ושלו – מוציאה אותי בדרך כלל משלוותי ומסכנת את הנוהגים בסביבתי.
ב- 16.00 הבנתי שדי. הכנסתי דיסק שערכתי לעצמי, שאינו מבקש שמישהו יתערב לו. צודק.