גלעד שליט יצר גל שירי הזדהות לא רק עם המקרה הפרטי שלו, אלא עם החייל באשר הוא. מהדאגה-חרדה היומיומית ועד תחושת השייכות הלאומית של הכותבים. חייל באשר הוא תמיד עורר תחושה של הזדהות. הפשטות היפה של "כמה טוב שבאת הביתה" של יענקל'ה רוטבליט את שלום חנוך, שאריק איינשטיין שר לחייל באשר הוא.
רמי קלינשטיין מנסה לשיר לחייל. לא ברור אם מדובר בחייל מייצג או מישהו מסוים כי השיר מציין ש"איבד שלושה חברים", נתון ספציפי נורא שמתייחס לכאורה לאדם ספציפי. לא סתם אני מתעכב על זה, כי לאבד שלושה חברים הוא טראומה לא פשוטה לבן עשרים ואחת, הרבה יותר מסתם חייל שמרגיש על הבוקר דפוק ורוצה לחזור לתמימות של הילדות, או שבמוחו עוברת המחשבה הנדושה ש"רק הרעים מנצחים" או לציין שבחורה "לא רוצה קרביים" (ואני לתומי חשבתי שדווקא המאצ'ואים הקרביים הרבה יותר מבוקשים) וגם לדעת – על רקע כל הטיפוסים שהוא רואה ברכבת – מי הוא בעולם.
ואחרי כל הרפרוף הדי שטוח על דמותו של חייל, נוטל הכותב גם מעין סמכות אבהית ומציע לו להפסיק "להסתכל לאחור" ולהבין שהוא "הגיבור". לא קונה. ההיגיון הפשוט אומר שבחור שאיבד שלושה מחבריו לא יכול לשכוח, וכנראה גם לא לחוש "גיבור".
צלילים אקוסטיים של פסנתר ואקורדיון פותחים את השיר. הלחן היפה והטון הרגשני אכן מעבירים תחושה של אמפתיות. פופ משובח – מכל בחינה מוסיקלית, מנגינה, קצב, מעברים. ישירו את השיר עם רמי בפארקים, באולמות, ועדיין זה אינו פוטר מהתחושה שהטקסט הנאיבי הלא אמין מטרפד במידה רבה את המוסיקה שלו.