גם האנסמבל של שם טוב לוי מצטרף ליוצרים המתדפקים על שערי יוצרי ימה"ב. מעניין מה מושך את בן התקופה המודרנית לשם? החסרים משוררים בימינו? מחסור בפייטנים עכשוויים? האם זו התרפקות על השפה הפיוטית הארכאית, על חוכמתם של המשוררים האלה. 
פיוטו של ר' יהודה הלוי, המושר בסוף תפילת ערבית של יום כיפור בקהילות חאלב ומרוקו, סוקר את חייו של האדם' מלידתו ועד לזקנותו, מעין חשבון נפש שהאדם עורך באחרית ימיו כשהוא מתבונן לאחור על חייו וחש את הבלותם וארעיותם.

השיר נפתח בטונים רגועים, צלילים ליריים נוגים, שם טוב לוי מצליח להגות את המילים בהיר. הטקסט נישא על המנגינה ברוגע, התזמור האוריינטלי + חשמלי, הגברת הקצב מקדמים את השיר בהתאם לתקופות האדם, כאשר בסקירת הגילים הגבוהים, שם טוב עובר לדיבור. המעבר – יפה. בסיום – חזרה למוטו המוסיקלי של הפתיחה באותו טון נינוח כמו כדי לסגור מעגל של של מעפר באת ואל עפר תשוב. האנסמבל שמר על רוח הטקסט, במעבר מהתפילה המרוקאית – הפיק אותו באיזושהי רוח שאני מסתכן להגדירה "ישראלית מסורתית ים תיכונית", בלי נסיון לשאת חן במנגינה שתגיע לראש המצעד הסלולרי.

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ                          

כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ                             

"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ

בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ

מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?

עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים

קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים

בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים

בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת

קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים

שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים

רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל

בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל

שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?

אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים

כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים

אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים

רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים

בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו

אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו

בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו

אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב

אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב