אמפי שוני התמלא כשעה לפני שאיאן אנדרסון וחברי ג'טרו טאל עלו. מפתיע? מפתיע כי מדובר במוסיקה שכשמו של אחד משירי הלהקה – Living in the Past. הקהל הזה הוא שמשאיר את את ג'טרו טאל בחיים. תקראו לזה התרפקות נוסטלגית. אוהבים לחיות בעבר, להחיות את העבר. אולי כבר פוזה של להיות מחובר למה שבזמנו נחשב "רוק מתקדם", "פרוג-רוק". נדמה לי שאיאן אנדרסון עצמו, כשהוא על הבמה מסרב להיות מוגדר או נוסטלגיקן.
המוסיקה ששמענו אינה מדיפה נפתלין. היא רעננה, טרייה, כאילו היא נולדה בשבוע שעבר. במילים פשוטות: המוסיקה שבעבר הוגדרה בשמות הנ"ל (פרוג-רוק, פולק רוק, קלאסיק רוק, ארט רוק) היא היום כבר על תקן רוק קלאסי אקלקטי, משוחררת מתוויות וקטלוגים. המהפכה הסתיימה איפשהו בשבעים.  הסקוטי בבנדנה שחורה אינו מניף דגלים. הוא מגיע לבנימינה לבלות על הבמה, להוציא הרבה אנרגיות, וגם אם קולו לא כתמול שלשום, עדיין כל הכישרון מתפרץ בהתלהבות, פרפורמר ענק, חלילן הקסם שיודע להפעיל את חבריו, במיוחד הגיטריסט הותיק מרטין באר, שפורט מדהים על גיטרה, וגם את דיוויד גודייר בגיטרת בס, ג'ון או'הרה בקלידים ואקורדיון, דון פרי בתופים.
המוסיקה – איכותית כשהייתה. ג'טרו טאל עוסקת בפיוז'נים – בלוז, רוק, פולק ישן,  ג'אז, מוטיבים אסיאתיים, מוסיקה קלטית, קישוטים ים תיכוניים (דרבוקה), גם באוגוסט 2010, אתה מבין שג'טרו טאל הייתה חלק מהאבולציה של הפופ והרוק בשבעים, מוסיקה שממשיכה להלהיב, כי השמונים-תשעים והלאה לא ממש בישרו על המשך ה"אבולוציה" המוסיקלית הזו. מבחינות מלודיות, הרמוניות, בסינתזות – שום דבר חדש גדול לא קרה.

שאלתם איך ג'טרו טאל ממשיכה למלא אמפיתיאטרונים? – זו אחת הסיבות.  סיבות נוספות? איאן אנדרסון מאוד אוהב לנשוף בחלילו, והוא עדיין עושה את זה נפלא על רגל אחת וגם על שתיים וגם בקפיצות. סיבה נוספת: הקולאג' המרהיב של סגנונות. המדהים הוא שזו אינה מוסיקה של להיטים, אלא מוסיקה מורכבת מספרת-סיפורים, ואין לי שום ספק שמי מבאי שוני שהגיע לעשות הכרה ראשונה עם ההרכב, והוא מורגל במוסיקה של גלגל"צ – שמר על איפוק.
החמישייה פתחה את הערב עם Nothing Is Easy מהאלבום Stand Up שיצא ב-1969. קטע ג'אזי, נגוע בפסיכודלית. כבר כאן אנדרסון לוחץ על הדוושה מגייס כל מה שיש לו להציע בשירה, באלתור על החליל, בהופעה אקסצנטרית כולל העיניים הפעורות בטירופיות מסוימת. אנדרסון לא ייתן לאיש להשתלט לו על ההצגה,  וגם מרטין בר מקבל את הסולואים שלו במשורה.

אחרי הפיוז'ן של Songs From The Wood, מקבלים את Bouree הקלאסי באוריינטציה ג'אזית. לא כל הקטעים עוררו התלהבות. אחדים אפילו השאירוני קריר משהו (A Change Of Horses) החלק השלישי של הערב העלה מחדש את המופע להילוך רביעי עד חמישי עם My God ו – Aqualung וההדרן Locomotive Breath שהביא את הקהל עד לבמה.

אם לחיות בעבר של הרוק, אז ג'טרו טאל היא עדיין הרבה יותר מאשר ברירת מחדל. לפי הקונצרט בשוני – חיה יותר מאשר בשלום עם ההווה.

איאן אנדרסון Ian Anderson  – שירה, חליל, גיטרה אקוסטית, מנדולינה, מפוחית, מרטין באר Martin Barre – גיטרות, דיוויד גודייר David Goddier – גיטרה בס, ג'ון או'הרה John O'hara – קלידים, פסנתר, אקורדיון, ניהול מוסיקלי, דון פרי Doan Perry – תופים.

שירים: Nothing Is Easy, Beggars Farm, A New Day Yesterday, Life Is A Long Song, Serenade To A Cucjoo, Thick As A Brick, Songs From The Wood, Bouree, Hare In The Wine Cup, A Change Of Horses, Crosseyed Mary, Dharma For One, Far, On The FWY, INST Band, My God, Aqualung, Locomotive Breathההופעה
ראיון