ב"התנועה לשחרור המיותר" מציעים לנו "א גרויסע מציאה" לנקות את החיים מבולשיט חילוני לקבל אותם כמו שהם בהשראת האחד והיחיד. הרי שומדבר משמעותי לא הולך להשתנות – "זו אותה הגברת בשינוי האדרת" אז – "סור מרע עשה טוב/ אל תיתן לדמיון/ למחשבות אותך לגנוב/ סור מרע עשה טוב" כי … "הכל ניגון אחד מושר".

הניגון –ניגונו היפה של כינור. הטקסט מגיע בהיפ הופ מלודי, שירה קולקטיבית, סוג של המנון. קבל את העולם כמו שהוא כי הוא ניגון אחד מולם. טקסט כזה יכול להרוג לי דיסק על הפתיחה. אני דווקא בעד לתת לדמיון ולמחשבות אותי לגנוב. לא מקבל קיבעון רוחני מתוך אמונה שאין מה לשנות. בואו נגיד שהמוסיקה השאירה אותי עם הגרויסעים.

גם השיר, "אחד אלוקינו" אומר דברים דומים הפעם באוריינטציה היסטורית משהו – היפ הופ מהיר שמנסה להקיף את עולם הבריאה במישמש פרטים (מידות האדם, הכד הקטן והנס) כדי להגיע למסר שאלהים הוא אחד ושיש תמיד לראות ת'אור מתוך השחור. גם הטקסט הזה כמעט מוציא את החוצה. מהי הגאולה האמיתית והשלמה?

אידישקייט ורגאיי, היפ הופ, רגאטון, פאנקי,  סול ומוסיקה חסידית. דייסה מוסיקלית בעיבודים לא מהוקצעים.

משימה (טכנית) לא פשוטה למצוא שיר על העטיפה.הפכתי והפכתי בה. אבל הנה שיר 5: "אנחנו לא יודעים בשביל מה אנחנו כאן חיים" מצד אחד – פילוסופיה בסנט שחוק וגם "אין ייאוש בעולם כלל/ הגשר צר ואין מה לפחד". מה הקשר? אני שואל את שי פרלמן ואורן צור שחתומים על השרבוט. כשהעולם חומרני ואין מה לענות על שאלות הילדים – איך זה שאין ייאוש ואין מה לפחד. את הטקסט הזה מאיצים באמצעות פאנקיי רגאיי פריך. נו, טוב. אין ברירה – אם אתה רוצה להמשיך להקשיב, אתה נאלץ לספוג את האנכרוניזם הזה.

משהו מדליק לאייפוד – "החופש הגדול" (אורן צור) – על הפקת הענק מבית היוצר הכל יכול, על מה שאנחנו אוהבים ועושים הכי טוב – Smooth סול פאנקי, מיד טמפו מלודי, הרמוניות קוליות. אהבתי.

בין המנות המוסיקליות הנוספות – רגאיי ברוטב מזרחי  – "הפסיכולוג מס' 1" – שירה בקצב מהיר, מילים הולכות לאיבוד, ומה שנשאר זה "קוראים לו אבא רחמנא פסיכולוג מספר אחד" – אם המילים לא עשו לי כלום, המוסיקה מלהיבה.

בחיפוש אחר  משב הומוריסטי קל הגעתי לר' נחמן – על פולחן הנסיעה לאומן, התפרנים שמחפשים עוד שקל לכרטיס שיביא אותם לשם. זה מגיע ברגאיי פריך, ביצוע תיאטרלי כולל הקולות הפרימיטיביים של המאמינים.

לא כל שיר הוא הגרויסע מציאה. הייתי מוותר, למשל, על "איזהו עשיר" – לא ממש יוצר בי חשק לקבל את התובנה. הכינור בפתח "ל"כ נתיבות חוכמה" חובר לקטע  כליזמרי שמגיע עד געגועים למשיח.

עד שיבוא משיח – מטפלים ב"נשמה זכה שאינה אוהבת שום  דבר שאינו מושלם" החבורה מזמרת במקצב פופ מהיר. עיבוד דאנס חסידי אוריינטאלי לשיר עם מסר של תקווה – הזמן של הבלבול הולך ומתקצר.

"א גרויסע מציאה"? ככה: החבורה מצליחה ליצור שעטנזים, גם להלהיב פה ושם, ועדיין זהו מישמש של של מוסיקה שחורה בחיבור למוסיקה יהודית, שירים שמנסים  לגשר בין הגות יהודית  סטריאוטיפית עם המציאות העכשווית, לעיתים  – בריחה המציאות. מבחינה זו, "הדג נחש", שמוסיקלית יושבת על אותו נתיב, היא עדיין דה גרויסע מציאה במוסיקה המקומית, אבל אין לי ספק של"הגרויסע מציאה" נתונים טובים  להגיע לאנרגיות יותר ממוקדות, למוסיקה פחות נאיבית ויותר מתמודדת.  

נדב בכר – שירה וגיטרות, אורן צור – שירה, כינור, מנדולינה וגיטרות, שי פרלמן – שירה וגיטרות, דוד עדה – קלידים, עופר אשד – גיטרה בס, אייל ניסינבוים – תופים.