מי ידע שכך יהיה, שר בועז שרעבי. מי ידע שככה יישמעו השבעים במוסיקה המקומית? לסכם עשור? תובנות? הרי לא מתכננים עשור מבחינה תרבותית. ב-70 עדיין שולטות בכיפה להקות צבאיות. לא שזה רע (והייתה לא מעט מוסיקה רעה של הלהקות) נולדו לא מעט שירים שיפים, אבל בעידן שבעולם התרחשה מהפיכה – כאן בקושי שמעו על בוב דילן.
76 שירים בארבעת הדיסקים מנסים להציג תמונה של שנות השבעים בזמר, בפופ, ברוק. תמונה די מקרית של הכל מכל. עריכה די מפוזרת ללא קונספט. פסטיבלי הזמר, הלהקות, פסי קול מולידי להיטים. מגמות? דיסק שלישי – המוסיקה של דור מלחינים צעירים שעושה פופ ישראלי חדש, מיוחד וייחודי, עשיר במלודיות, משופע תזמורים יפים. דוגמאות מהאוסף: "ששת" של "בלילות הסתיו", "שיר בין ערביים" של "קצת אחרת", "דמעות של מלאכים" של "ארבע עשרה אוקטאבות", "אל נא תלך" – גרוניך את כספי. "שוב היא כאן" – יוני רכטר. רוק ישראלי? – יחסית לרוק שהגיע מחו"ל – מעט מאוד. באוסף נמצא את "פתחי לי את הדלת" של "אחרית הימים", "סוף עונת התפוזים" של תמוז.
בדיסק הרביעי מופיע "עפרה" של מוטי פליישר" לצד "ברית עולם" של מתי כספי, הקלטה נוראה של "שושנת פלאים" של צביקה פיק. בין השירים שעבר זמנם – "פנקס הקטן" (דיסק ראשון), "בואי לאילת" – דיסק רביעי.
שילובים של נוסטלגית משובבת נפש, קלאסיקה ישראלית, פופ פורץ דרך. ומה עבר זמנו? ("פנקס הקטן", "דודי שב הביתה", "אין לך מה לדאוג" – תחתונים וגופיות) ומה לא צריך להיכנס בשל היותו נדוש ("שיר לשלום", "יהיה טוב")מישמש שאינו מאפיין מגמות, עריכה כמעט רנדומלית. אבל מה שמעניין את רוכשי האוספים האלה – האם שווה בכלל להביא אותם הביתה.
קשה לסמן גבולות: כשרבקה זוהר שרה "בן יפה נולד" של אהוד מנור ונורית הירש – זוהי נוסטלגיה שנוגעת בקלאסיקה. כנ"ל – שיר היונה ששרה נתנאלה, "היה לי חבר הייה לי אח" ששרה נתנאלה במסגרת צוות הווי חיל האוויר, "שיר של יום חולין" ו"ללכת שבי אחריך" עם אילנית, אלי מגן – "בסוף הקיץ", "אתם זוכרים את השירים" – חנן יובל, "ברחוב הנשמות הטהורות" – הנשמות הטהורות. "קפה אצל ברטה" – יגאל בשן. כמה אפשר עוד להתרפק?
מצד אחר – הקלאסיקות – – "למה לי לקחת ללב" עם אריק אינשטיין ושלום חנוך, "מישהו" ו"סליחות" עם יהודית רביץ, "אחרי שנסעת" (ואותך) – מתי כספי, חוה אלברשטיין – כמו צמח בר, "זה קורה" – אריק לביא, "נאסף תשרי" – צביקה פיק, הם שירים שהזמן לא יוכל לנצחם.
וגם המיוחדים: מאיר אריאל עם הבלדה החד-פעמית "טרמינל לומינל", הבלוז הנוגה של "רוח סתיו" ששר גרי אקשטיין. "ילד מזדקן" של אלון אולארצ'יק וכוורת. "אדם בתוך עצמו" – שלום חנוך. "ערב של יום בהיר" – אפרים שמיר. אז צריכים להודות שמתוך השבעים ושש ישנם עוד כמה שירים שמצליחים להפעים גם אחרי ארבעים שנה.
תגובה אחת
יקירי , אני מסכים עם מרבית דבריך , ומקשיב לאמירותיך בשקיקה.מאידך לדעתי,האוסף אכן נערך בצורה פזרנית משהו.כבר הושקו בעבר , ואני מאמין שיושקו בעתיד אוספים "מקיפים" של שנות השבעים המשופעים במוסיקה משובחת עם אמירה. לטעמי , מתאיםד להאזנה ברכב , ללא התעמקויות בתכנים.מזכיר לי את האוסף המשולש של שלמה ארצי. שמיועד ל"כל השאר" , למעט המעריצים השרופים שלו באמת. מי שבאמת אוהב את העשור ומושפע ממנו , אינו נזקק לאוספים יזומים של חברות תקליטים , אלא מעשיר את התקליטיה שלו בדיסקוגרפיות של העשור המרהיב הזה.
בשורה התחתונה , אוסף די חמוד , למרות שיש לי את כל השירים מפוזרים בדיסקים .