גארט מנגן עם הפנים לנגנים שלו, אבל יודע מתי לסובב אותן לקהל. מי שבא לחפש את החיבור למסורת קולטריין, מצא אותו. מי שבא לשמוע ג’אז מודרני, לא התאכזב.
קני גארט מתגלה כסקסופוניסט פתוח, חם, מתקשר מאוד. יש לו שפת נגינה משלו, "שפת הסטנדרט" שלו, אפרופו שם אלבומו האחרון.
המוסיקה מגוונת, יוצאת מהרד-בופ לפרי ג’אז פאנקי. הצליל אינטנסיווי מאוד עכשווי, מאוד לייב ובשרני מצד אחד, אבל גם לירי, כשהוא עובר מאלט לסקסופון סופרן.
וכשהוא עובר לסופרן הנגנים מפנים את הבמה, והקהל מתרכז בנגינת נשמה לירית. גארט מגיש את המוסיקה במנות. ראשונות לא קלות, שניות אנינות, ודיזרטים מתוקים ומחניפים.
אם בהתחלה זה נשמע טיפה אוונגרדי, אז גארט ממהר לחזור לריתם אנ’ בלוז, כאילו הוא מבין שדי בקטע מסובך בודד. ויש לו אפילו משפט מלודי שמשמש אותו להפעלה יזומה הקהל בשירה, והקהל נענה לחיזוריו, וזה נשמע כמו היפ הופ בשירה בציבור
גארט לקח את הדברים הטובים מכול ענקי הסקסופון, מצ’ארלי פרקר ועד סוני רולינס והוא מגיש אותם רעננים ועכשוויים עם הרבה להט וגרוב. את הצליל הפאנקי-אורבני הוא מנגן חם עד לוהט.
גארט עובד קשה גם כדי להוציא הקהל עם חיוך על הפרצוף. הוא בהחלט לא ענק הג’אז שיושב במגדל שן. גארט מפרגן לנגניו בגדול: הוא הוא מכריז על כול שם שלוש פעמים – שהוא ייקלט היטב וגם יזכה למחיאות הכפיים.
ובאמת, הפירגון מגיע גם להם. גארט ידע את מי הוא בוחר בתקופה הזו של הקריירה שלו: כריס פאן בבס רפפטיבי בעל נוכחות, קרלוס מקיני שמפליא ביד שמאל בפסנתר, המתופף המופלא רונלד ברונר, במפגן אישי נדיר של מתופף ענק.
גארט בא קודם כול ליהנות. ליהנות זה גם להעביר את ההנאה שלו לקהל. בתמהיל הזה, במעברים הסגנוניים, בהתחברות לקהל – הוא עושה את זה לא רק כנגן ג’אז, אלא כאמן עכשווי של מוסיקה שחורה, שיודע שג’אז הוא לא תמיד הלחם והחמאה של קהל שבא לשמוע מוסיקה ומזמין גם סלטים ויין.
