הוא ניגן בחצוצרה ובפלוגלהורן. שיער לבן תפוח ושופע, על חלקו נראים שרידיו של צבע. פניו ופיו התעוותו, עמידתו מוזרה ומגובנת. ואז, כשפיית החצוצרה פגשה את שפתיו, שמענו את הצליל ועצמנו עיניים. ובאמת, טוב משמע אוזניים. הארל הקיף עצמו בחבורה צעירה של ארבעה נגנים שבאה לעבודה. ג’ימי גרין – סקסופונים, דני גריסט – פסנתר, ניל סמית – תופים, אוגורה אוקוגו – בס. נתן להם לרוץ, והגיח מדי פעם להשמיע את הצליל הפשוט והעמוק שלו, שהזכירו נגיד את צ’ט בייקר.
למי שזוכר, הארל היה כאן עם פיל וודס ב-1998. כבר אז ידענו שהאיש חולה מאוד בסכיזופרניה. העובדה ששבע שנים אחרי הוא התייצב בנמל של אילת לנגן, מראה שהארל מתמודד לא רע עם המחלה. לפי הנגינה שלו, אין ספק שהוא ניצח אותה. הארל אוהב בלוז. הארל אוהב ג’אז עם מלודיה והארל נושף צליל שמאוד קשה לחקות אותו. עמדתי שם, ממש מתחתיו. לא הצלחתי לפגוש את מבטו. האם הוא ביישן? הצליל יוצא לו ברגיסטר האמצעי של החצוצרה – אוורירי, חם, לירי. מי שלא שמע אותו בג’אז באילת, כדאי לחפש את "לייב אט דה וילאג’ וונגרד". זו כמעט אותה ההופעה. הוא גדל צפון קליפורניה. ניגן עם סטן קנטון (1969), עם וודי הרמן (1970-1) , עם הוראס סילבר (1973-77) באמצע השבעים עבר הארל לניו-יורק וניגן עם ביל אוואנס (1979)
