אסף אבידן והמוג'וז התייצבו על במה מוגבהת מעל התזמורת. בשורות הראשונות של המשכן הייתה התמרמרות מוצדקת. היושבים ראו את גבו של המנצח, את נגני התזמורת של סימפונט רעננה. לחלוטין – לא את אבידן וחבורתו. פשוט – דפקו אותם. שיחזירו להם את הכסף. באופרה לא חשבו על כך?
לא פעם ראשונה שקלאסי ורוק נפגשים. עד היום האתגר למפגש הזה לא ממש הניב פירות מלהיבים. יש שמרנים שרואים בו עדיין בלתי לגיטימי, אבל המנצח מיכאל וולפה, שעשה עבודה טובה בחיבור בין המוג'וז של אסף אבידן והתזמורת עדיין מאמין שזה העתיד. אשרי המאמין. אחרי הערב הזה, שהופק בקפידה (פרט לכך שלא חשבו על יושבי השורות הראשונות) יש מקום לאקספרימנטים נוספים, והסדרה "קלאסי רוק" תמשיך לאתגר את המעבדים והנגנים.
לשידוך בין רוקרים בג'ינס לנגני הקלאסי המחויטים יש  היסטוריה לא קצרה, לא תמיד של הצלחות אומנתיות. למשל: Deep Purple ביצעה ב-1969 על בימת ה"אלברט הול" בלונדון קונצ'רטו ללהקת רוק ולתזמורת סימפונית, מפגש שהוגדר ע"י מבקרים ככישלון, אבל נתן עוד דחיפה לעידוד החיבור. שני ה"צדדים" היו מעוניינים. הרוקרים שניסו לזכות בלגיטימציה תרבותית, אנשי הקלאסיקה שראו בניסיון התקרבות לדור הצעיר תוך שהם מתקנאים בסכומי העתק שמוסיקת הרוק מגלגלת. בסופו של דבר, Deep Purple לא המשיכה את האתגר והעדיפה לעבור לרוק כבד.
זה קרה גם בישראל בסוף 1969 בהשראת Deep Purple – מפגש בין להקת הצ'רצ'ילים והפילהרמונית הישראלית בהיכל התרבות, שקיבל את ברכת הדרך של זובין מהטה. הלהקה והתזמורת ניגנו חלקים מהקונצ'רטו הכפול של באך. גם כאן – זה היה יותר אקספרימנט ניסויי שלא הניב הישג אומנותי לדורות. אינטראקציה מופתית ומרגשת לא התרחשה במפגש ההוא. חברי התזמורת הקלאסית חזרו לחליפות שלהם, הרוקרים לג'ינסים המשופשפים. זה לא היה הניסיון האחרון למפגשים מתוקשרים בין רוק לקלאסי (רשת און.בי.סי יזמה ב-1970 ערב של מפגש בין הפילהרמונית של לוס אנג'לס בניצוחו של זובין מהטה ללהקות כמו ג'טרו טול, The Nice, סנטנה, רייי צ'ארלס ואחרים) למעשה, עד היום קיימת לגטימציה למפגשים האלה, אבל הם ספורדיים בלבד, לא הפכו לטרנד של ממש, לא הניבו מפגשים אולטימטיביים.
כששמעתי על המפגש בין אסף אבידן והמוג'וז לסימפונט רעננה, שאלתי מה הם צריכים את זה? איפה נקודת החיבור בין הבלוז-רוקר הזה עם קול הנשמה המסעיר לתזמורת סימפונית שמנגנת בדרך כלל מוסיקה קלאסית, שנגניה לא ממש מתמצאים ברוק וגם, סביר להניח, זה אינו הקאפ אופ טי שלהם כשהם מקשיבים למוסיקה באוזניות.
אבל אחרי השעתיים וחצי של אבידן והמוג'וז עם הסימפונט רעננה, אני קובע – יש פריצת דרך. ככה צריכים להישמע ולהיראות מפגשים בין הקלאסית לרוק. כלומר: עבר עלינו ערב של ריגושים, החל בחלק הראשון שהכיל שירים מאלבומיו הראשונים של אבידן (The Reckoning , Poor boy / Lucky man) ועד ביצוע שלם של "מעבר לסערה" (Through The Gale) בחלק השני של הערב. כל דקה ממנו הצדיקה את קיומו – בעיבודים שנתפרו בקפידה ועם לא מעט יצירתיות, בתזמור, ועד הסאונד והתאורה המצוינים.
אסף אבידן נחשף אפילו ביתר שאת מחדש כאחד מתופעות המוסיקה המסעירות של השנים האחרונות. הסימפונט האירה אותו באור מחמיא. המנצח מיכאל וולפה אמר לי בסיום: מוסיקת הרוק מתה. המוסיקה הקלאסית מתה. זה העתיד. לא מציע להיסחף, אבל רשמתי לפני: לפי הערב הזה יש עתיד לשידוך בין רוק לקלאסית. אם אנדרו לויד וובר היה שומע, הוא היה הופך את הערב למיוסיקאל מצליח.

שירים חלק ראשון: My Latest Sin, Got It Right, Sweat and Tears, Small Change, Ghost Of 1000, My Favorite Clown, Painting, Her Lies, The Reconing Song, Of Scorpions and Bells, Out In The Cold, Little Stalion, Pheonix is Born, Saturday Blues חלק שני: Sea Fantasy, Hoist, Through The Gale, The Sirens and the Sea, Edge Of Map, Sailors Are We, Posidons Furry Unleashed, Oh Western Wind, Turn The Tides.

משתתפים: אסף אבידן – שירה, גיטרה, הדס קליינמן – צ'לו, רן ניר – בס, רועי פלד – גיטרה
יוני שלג – תופים, תזמורת – סימפונט רעננה בניצוחו של מיכאל וולפה.
הפקה מוסיקלית: אורי וינוקור ואסף אבידן, ניהול אומנותי: מיכאל וולפה
הפקה בפועל: אורי וינוקור מעבדים: ארז רווה , ארז אבישר , אסף מתיתיהו , נטע שחר , ישראל גליקסברג , אסף מתיתיהו , אופיר בר-און, דותן מושונוב, אדיר לוי, עותני אורון, אשר גולדשמיט , מאיר בריקסמן.

אסף אבידן והמוג'וז עם סימפונט רעננה