"אורות" של אברהם טל פותח. אחר-כך "אה אה אה" של אפרת גוש. הדג נחש עם "נחמה". באוספים כאלה המתאבנים הן בדרך כלל הלהיטים הכי גדולים, כלומר הכי מושמעים והכי מורדים. איך באמת נקבע הסדר? שלומי שבת עם "מה ששלי שלך" – שיר רביעי. אבל הראל סקעת של "מילים" -17, דניאל סלומון של "הקשיבי לי" – 19, ונורית גלרון – של "אהבה של שני אנשים" – 20. עוזי פרויס מטעם NMC יכול לתת תשובות. גם על הכנסת השם הכי פחות מוכר באוסף של מיטל הוכמן – בשיר היפהפה "ניגון". (כלומר – אני בעד, מגיע לה)
מוסיקה ישראלית 2010? מאבדת כיוון. סמטוחה של סגנונות. המיינסטרים הכי מחניף של עילי בוטנר ("ימים של קיץ") היפ הופ מחאה (הדג נחש), רוק ייחודי (ירמי קפלן – "עוד יהיה לך") פאנקיי לייט (קרולינה ואורי כנרות – "הבלדה על אביר החופש ובת גלים") רוק מצוין של "כנסיית השכל" ("מים שקטים – חלק א'"), קאונטרי רוק של דני סנדרסון ("אתה לבד"), פופ מצוין בעיבוד מוסיקת מערבונים של ארז לב ארי ("בסוף היום"), המקצב הלטיני הקליל של קרן פלס ("שיר לאסף"), הטאץ' הפולק-אתני של "ג'ירפות" ("אין כניסה לפילים"), הרגאיי הצוהל של "התקווה 6" ("כל יום מחדש") הפופ-רוק הטעון והאמוציונאלי של אמיר דדון הנפלא ("גלים"), העידון המרגש של עלמה זוהר באוריינטציה של קאונטרי וצליל הגיטרה הקנופלרי ("התרגשתי לקראתך") ןהעידון הלא פחות מרגש של סגיב כהן ב"ואם עכשיו", והנה משהו שמריח מריח ישראלי, אם תרצו, מנגינה וטון בלעדיים.
בטח ששמעתם ברדיו. מחליפים תחנות בנסיעה, וכל אלה חוזרים בלופים. אבל דווקא כדי להימנע מלחיצות על תחנות בפקקים – תוכנית כבקשתך-תכם, עשרים שירים, שכל מה שהם מנסים לעשות זה להזכיר לכם את הנסיעות בפקקים של השנה שעברה. אולי משהו מעבר לזה. ואפשר להשאיר ברפיט. שיזרום.
