אבי בן אבו דרמטי, כואב, משתפך, מתרגש, מחפש מליצות לתיאור יחסיו האמביוולנטיים עם האמונה. בן אבו מתייחס לאמונה כאל ישות, עד שלא ברור אם בה מדובר או באהובה: "ליבי נשרף בין דפי מכתבייך", "ממית מילותיי מחייה מילותיך". לעומת הליריקה הנמלצת הזו, מגיע משפט פשטני לאללה כמו "גדול ועצום ההבדל בין הפה אל השם", ומשפט סתמי "גשם מטהר לאט את חלוני". (לא חייבים "גשם" בשער עצוב) בקורס לכתיבה יוצרת הייתי מעיר לאבי בן אבו שלא חייבים להתגנדר במילים נמלצות כשבאים לתאר התרגשות וגם: אם כבר – אז לשמור על אחידות בטקסט.
הטקסט הנמלץ זוכה למנגינה סנטימנטלית סימטרית פשוטה וחזקה, שמושרת בקול מעודן ורגיש, בלדת פופ של שמצליחה לשדר סערת הרגשות להבליט את איכויותיו הקוליות של זמר הרגש הזה בעיבוד פונקציונאלי מהוקצע.

ליבי נשרף בין דפי מכתביך
ממית מילותיי מחייה מילותיך
באנחה שוקע ומניח ראשי
מתמלא בעצבות
אך הכול משתנה
כשאת חוזרת אלי