"אני אמשיך למצוא עד שאני אחפש"

איזה משפט חסר תקווה מסיים את הפרק הראשון מתוך מסעו של אריק ברמן באמריקה. המשפט האירוני נכתב על רקע נופו של אגם סופיריור בצפון אמריקה. אני חוזר זה עתה מההשקה של הפרק. מה שחסר זה אבק דרכים באוויר, כי קיבלנו דוגמא איך אמן מקומי לוקח פרויקט הכי ברצינות, מושקע-זה-לא-מילה. אפילו הדיסק שהגיע לידי חצי שעה לפני שעלה על הבמה  תחוב לו בעטיפת הבד שכאילו נתפרה במיוחד בשבילך, מגיע עד התזמורת הורסטילית (כיאה לאווירת קאונטרי רודס), מסכי הוידיאו שהצטרפו לסיפור.
טוב, בואו נחזור למשפט הפתיחה, למשחק הלשון הזה: "אני אמשיך למצוא עד שאני אחפש", שנמצא בפרק א' של תיעוד המסע – "אני הלב והפתי המגוחך"
בפרק א' מנסה ברמן לשתף את הקהל במה שעבר עליו מאז המכתב המוקלט ששלח עם צאת הדיסק לפני האחרון שלו "הקלטות מרתף חלק א' ברוח המשבר הכלכלי של 2009". שירי המרתף יתערבבו בערב הזה, כמו גם אחדים מלהיטיו.
אז ב"הקלטות מרתף", הסביר את מה שעבר עליו, כאשר בחר לעשות תקליט מינימליסטי עם המפיק משה לוי בימים של משבר כלכלי, לפני שהוא עולה על מטוס שלוקח אותו לאמריקה. גם אז לא חסך השקעה מקורית: הדיסק ההוא נשלח אז בעטיפת קרטון, גם הוא במעין אריזה
אבל מעבר לכל המסביב התברר שברמן ניחן מחומרים של משורר נטו. כל שיר – שיר. כתוב יפהפה. לא חייבים לחן כדי להיכנס לעולמו. "הכתיבה מזמן לא פיתרון, היא עוד מכשול בדרך", כתב ברמן ב"מי שקורא לו לבוא".
בספטמבר 09' עלה ברמן על מטוס לניו-יורק. אחרי כמה שבועות במנהטן, נכנס למכונית ויצא מערבה אל המרחבים הפתוחים של ארה"ב בחיפוש אחר מקום הגון לשים עליו את הראש. 9 חודשים מאוחר יותר, מצא את עצמו מיילד את שירי מסעותיו באולפן הקלטות בנאשוויל, טנסי, יחד עם נגנים מקומיים שאסף בדרך, וגם משה לוי, שעשה את כל המרחק היישר מכרם התימנים.
היציאה לארה"ב באה מבחינתו בזמן. אלבום שני שלא זכה להצלחה כמו האלבום הראשון. ההופעות שפחתו. יצא אז בתחושה של אאוטסיידר שהעניקה לו חופש לצאת לשנה לארה"ב, לארץ הפולק והקאונטרי..
בחודש האחרון הוא משחרר באתרו (פותח מנעול) מדי כמה ימים לשיר חדש מהמסע שלו. עכשיו הסתיימה פתיחת הפרק הראשון – תשעת הראשונים מתוך 36 בארבעה פרקים, כל פרק- 9 שירים.

אריק ברמן הקליט את השירים חבוש כובע בוקרים, תקן זמר קאונטרי אמריקני, ולטובת ההשראה קיבל גם כל מה שצריך – אולפן בנשוויל, נגנים שהחלב שלהם הוא של פרות משדות הקאונטרי. מה יש: הרי כולנו היינו ונהייה תיירים בשדות המוסיקה האמריקנית, ולמה לא לעשות את זה ישר וישיר והכי נשוויל טנסי.
פרק א', "אוי הלב הפתי והמגוחך". המסע מתחיל ברטרוספקטיבה – "לא הצלחתי להתאהב בך בשישית", שיר ראשון בדיסק, שיר שני במופע. – על התאהבות עקרה של מתבגר שנותרה בהווה כעננת מסתורין לא ממומשת.
מעניין למה דווקא נשוויל החזירה אותו להתאהבות ההיא. אבל אם כבר נשוויל – אז עד הסוף. אבל מתברר שהמסע לאמריקה החזיר אותו לעוד מקומות, שמשתרבבים לתשעת השירים החדשים, ועל הבמה הוא הציע אווירה מהסוג הזה, הנגנים, האווירה, הלבוש. אפילו התאורה.
מסע לאמריקה הוא מסע לתוך עצמו, מסלול חסר-אהבה, בדידות ומועקה, עצבות קשה. מסע בנבכי נפשו ונשמתו, חיפושי חילוץ ממצב שהוא ככל הנראה מעגל לא ניתן לפריצה של משורר דואב, ציני עד סרקסטי. שירים קשים על תחושות כישלון, זרם מחשבותיו של איש בודד שמנסה "לנחש אישה נכון", הגיגים שזורמים באפיקים אסוציאטיביים שמגיעים מתוך גלמודיות ורעב לאהבה. אחדים מהשירים – נוגים מאוד, משרים דכדוך עמוק. בין החריגים – "רב סרן נידל חסן", שיר ארוך  על מי שנטרפה עליו דעתו ויצא במסע רצח – מהסוג שרואים לעיתים ממהדורות החדשות בארה"ב, בסיפור קורותיו של הרס"ן יש גם נקודה מקומית – נידל חסן נולד בירושלים המזרחית ועשה דרך ארוכה שהובילה אותו אל מדי הצבא האמריקני כפסיכולוג, מה שהופך את סוף הסיפור לאירוניה קשה. שיר שהוא סיפור מעוטר בצלילי קאונטרי, מהסוג שמחייב הקשבה צמודה, כקריאת סיפור.
איך מתקשר למסע של ברמן? לא ספור פשוט כמו שאומרת כותרת המשנה של השיר, אבל יש קשר כמעט בכל פרמטר שמגיע מהשירים החדשים, כי בסופו של דבר אתה שואל איך אדם שהיה בביטוי האהוב על התקשורת "נורמטיבי" מגיע לטירוף כזה.
אז מה הדאווין של ברמן? מה אנחנו צריכים את כל הקאונטריות בשביל לשמוע את החדשים שלו? למה יוצר ישראלי צריך להגיע אלינו דרך הקאונטרי רודס? שאלה לא טובה, כי הרי ארצנו משופעת מקצבים ומנגינות שלא נולדו על אדמתנו. אז לפעמים נחה עליך רוח הקאונטרי. גם פול סיימון עשה "גרייסלנד" בהשפעות אפריקניות מובהקות.
ערב ההשקה מגוון חומרים.  למרות מוסיקת הקאונטרי, קיבלנו 19 שירים רשימת בסט אופ של אריק. מי ששמע את תשעת השירים מבין שהוא לא יכול לקחת עד כדי כך סיכון מסחרי. ובאמת אריק ברמן משלב את השירים החדשים בשירים מאלבומיו הקודמים.
התוצאה: סטורי טלר במופע אישי אותנטי. הוא לא הפך זמר קאונטרי. אבל במסגרת המסע המוסיקלי המתמשך שלו אל תוך עצמו – ברמן נשמע היום כמשורר הרוק שהולך בעקבות מאיר אריאל. מנסה לדייק בהעברת זרם מחשבותיו וסיפוריו מהפינות המוארות והאפלוליות שבו .אין ספק: ברמן הוא היום אמן בשל יותר, מהודק יותר. מגוון ושלם יותר דווקא בחיבור בין כל אלבומיו, ולאו דווקא בפרק א' מתוך מסעותיו באמריקה.

שירים: עד שאני אחפש, לא הצלחתי להתאהב בך בשישית, מה עוד ביקשת, היי רות, ג'וני, תחזרי לכביש המהיר , לילי מרלין, עין תחת עין, רס"ן נידל חסן, Diamonds & Rust (עם מירי מסיקה), הגשמה עצמית, המתוקות האחרונות, ילד מדהים, טעם נרכש, בחוץ הכל שקט, הדרן: חתולים, שער 6, יום חדש נפלא

נגנים: אודי קראוס – תופים, אייל הלר – קלידים, פסנתר, אקוסטית , אבנר קלמר – כינור, עופר שקלרסקי – גיטרות, דקל טוביה – בס, יעל שפירא – צ'לו. אורחים: מירי מסיקה, משה לוי.