יום לפני כן הייתי בדיפ פרפל, קהל שיורד ממרומי האמפי לסגוד לאלילי רוק בפנסיה. והנה למחרת, ענק ג'אז עכשווי – קהל סולידי לא גדול שבא להקשיב ולראות מקרוב אגדת ג'אז בהתהוותה. אבל שום מהומה. חשבתי משהו על מסחור וז'אנרים וקהל. וגם: כמה פעמים יש לאוהבי ג'אז הזדמנות לראות את ג'ושוע רדמן לייב, ועוד עם הרכב כזזה. הניגודים צועקים.
ג'ושוע רדמן בטנור וסופרנו על הבמה עם James Farm רביעיית הג'אז "הכי נכונה" לעכשיו, אהרון פארקס – פסנתר (עילוי בצמיחה), מט פנמן – בס ואריק הרלנד – תופים. כל אחד מהם התארח באלבומו של האחר.
James Farm נשמעת כהתקדמות טבעית לכל אחד מהם. הופעת ההשקה של הרביעייה הייתה בפסטיבל הג'אז מונטריאול ב-2009. מאז – הולך ומתהווה הרכב שדפי ההסטוריה של הג'אז רושמים אותו למפרע. כל אחד מחברי ההרכב תרם יצירות. הנגינה מלוכדת מאוד, האינטרקציה נפלאה, אינטלקטואלית ואמוציונאלית. לעיתים, הם סוטים מהג'אז השגרתי לנתיבים יצירתיים מיוחדים שיש בהם פיוט של ממש. הקטעים מקוריים, לעיתים מורכבים, שינויים מפתיעים בטמפו, סולואים מצוינים.
מוסקאים ונגנים מקצוענים – בשיאם. כל קטע נוגן הכי מסוגנן ו"אפוי". פרפקציוניזם? יש משהו בזה. המוסיקה היא תערובת אקלקטית של כל אחד מהם – בצלילים ובסגנונות. היא גרובית, ג'אזית, יצירתית. צריך להקשיב לאלבום או להגיע למופע כדי להבין איך נרקמים היחסים המיוחדים בין הנפשות המוסיקליות הפועלות, ואיך הם מתגבשים ליחידה מוסיקלית קוהרנטית. בשפתם זה יישמע פחות נדוש – All For One.

ג'ושוע רדמן ורביעיית James Farm