אני מרגישה כמו בריאליטי. משפט ראשון על הבמה אחרי 23 שנה בלי במה. אבל אסתר שמיר היא שהחליטה לחזור למציאות, לא ל"ריאליטי", מצב אמיתי (טבעי) חדש מאוד מבחינתה של עמידה על במה מול קהל, הרכב חמישה נגנים, קהל שחוזר אליה, ההתרגשויות והמתחים של פעם, לא איזו תכנית טלוויזיה תחרותית החושפת את משתתפיה למצבי לחץ.
צריכים להודות שאסתר שמיר יותר מאשר עמדה בלחץ: הופעה כאילו "מובנת מאליה", כמו הזמן המתין לה כדי שהיא תחזור לערב כמו ששמענו. חמישה נגנים וזמרת ליווי – במינונים שתואמים את קווי המתאר שלה בין פולק-קאונטרי לרוק. תשעה שירים מהחדש – "זה בינך ובין אלוהים", השאר מאלבומיה הקודמים כולל שירים המוכרים מזמרות כגלי עטרי ("אמצע ספטמבר", "חזקה מהרוח") ו"עד קצה המסלול" (רביץ)
כמו שכתבתי על האלבום: אסתר שמיר מחפשת את הדרך אל השלם מתוך השבור. המסקנות מתוך השירים – יש מקום לאופטימיות. האם התשובות ברורות? לא בטוח, אבל הרצון למצוא אותן, התפילה להשגת הטוב, היכולת להכיל את החסר מתוך השאיפה לשלם, ההתגברות על הכאב, החשש והפחד – הם מבחינתה תשובות, לאמור: חיינו מתנהלים מתוך החסר, מתוך החולשה האנושית, כשהאתגר הוא לסגור על פערים, להגיע להגשמה, לאושר נכסף וכו'. שמיר שרה שירים שעוסקים בפערים האלה – בינה לבין עצמה, סביבתה, כשאלהים בתווך, כלומר האמונה, מתוך חיפוש הצד המואר.
כמעט מצחיק לעשות השוואות לאסתר שמיר של לפני 23 שנה, אבל על דבר אחד אני חותם בלי התלבטויות: אסתר שמיר 2011 אינה נופלת מכל גרסה של אסתר שמיר בעבר. האלבום החדש, ההתחדשות עשו לה רק טוב כיוצרת, כזמרת.
קהל: האם הנוסטלגיה משתלמת? פרוש מהבמה לעשרים וכמה שנים וחזור כאילו שום דבר לא קרה, למעשה – כאילו המתינו לשובך. היה חם. כלומר – המתינו לה.
השירים החדשים, ובהם "זה בינך ובין אלוהים" מחזירים אותה לסגנון הפולק-רוק במסורת הסינגר-סונגרייטר הקלאסית. רוב השירים בנויים היטב, לא כולם להיטים, לא כולם מזדמזמים. אסתר מצליחה לשדר את התכנים בטונים שיש בהם עוצמה פנימית, כולל להיטים ותיקים ("במקום הכי נמוך", "ברית לא מותרת", "עברתי רק כדי לראות"), שלא כולם ראויים לחזור, אבל בשורת סיכום – שמיר עצמה חוזרת טעונה מחדש, נאמנה לדרכה, היוצרת-זמרת שכותבת ושרה מתוך מה שהיא חשה.
שירים: עשיתי הכי טוב שאפשר, גחליליות, בעלת האור, עולם הפוך ראיתי, גבר לילה אחד, בואי אלי, אמצע ספטמבר, התפילה הגדולה, הרכבת כבר עברה בתחנה, אי של שקט, עד קצה המסלול, ברית לא מותרת, שירת מחפשי הדרך, זה בינך ובין אלוהים, חזקה מהרוח, במקום הכי נמוך בתל-אביב. הדרן: אני אהיה בשבילך, עברתי רק כדי לראות.

נגנים: עודד זרזניק – קלידים, רועי צעדי – גיטרה, איתי זנגי – גיטרה, אדם שפלן – בס, ברק קרם – תופים, אודליה הריס – שירה.

אסתר שמיר – שירים וראיון